קשה לומר מילה אחת על פרשת השבוע שלנו. משהו בתוכן, בטון, בצמצום המדוייק, מתלכד לתחושה חזקה של נוכחות, מול אירוע ונוכחות גדולים ונפלאים מאיתננו. המילים נעתקות. " אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם… לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם… וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם…"
אנחנו לא היינו שם, אבל הברית כבר כרותה. היא נכרתה עם כל מי שהיו במעמד המרומם ההוא, בערבות מואב, עם מי שהיו אחריהם, איתנו ועם מי שיהיו אחרינו. אמנם אפשר להפר את הברית הזו, אבל אי אפשר שלא להכלל בה.
ה 'אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם' הוא התייצבות מול העובדה הזו. מול עובדת היעדר הבחירה שלנו, היום, בברית הזו.
איך אפשר להיות בקשר בלי לבחור בו? אפשר. עובדות החיים היסודיות שלנו הן כאלה. אנחנו לא בוחרים, למשל, את הורינו, ואת הוריהם והורי הוריהם. אני יכול לבחור להתנתק מהורי, אני יכול להתייתם מהם, אני לא יכול לשנות את העובדה שהם הורי. הם כבר טבועים במטען הגנטי שלי. הם אני. .
הברית עם אלהים היא ברית כזו, אבל מהי, מה טיבה? אני מחפש את נקודת הבחירה כדי לנסות להבין את מהותה של הברית הזו. הנה, גם לנו יש בחירה: " רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע… הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים …"
מה זה " וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים"? מה זה בכלל "החיים"? בחיים, במובן הפשוט והמוכר שלהם, אני לא בוחר. אפשר אפילו לומר שהחיים בחרו בי לחיות אותם. הלב שלי פועם באופן ספונטני, אני נושם באופן ספונטני. אני לא בוחר בזה. אני אפילו לא רוצה או לא רוצה בזה. להיפך, כדי להפסיק לנשום אני צריך לבחור. אני צריך לעשות פעולה מודעת של עצירת זרימה טבעית.

אני מבין מכאן שהבחירה בחיים אינה בחירה בחיים האלה, הפשוטים והגשמיים, אלא במשהו אחר, מהותי ועמוק יותר. המשך הפסוק מגלה לי את זה: " וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ"
החיים זה ה ו א, ה' אלהיך. "ובחרת בחיים" פירושו לבחור במשהו שהוא מ ע ל לחיים, במה שמחזיק את החיים ונותן חיים.
חבר שלי, שלקה לאחרונה בהתקף לב, אומר לי שמה שהוא הכי רוצה עכשיו זה "לראות את עצמי הולך בנוף ירוק". זה, בשבילו, החיים. הוא כמעט ניתק מהם ועכשיו הוא רוצה לחיות אותם, הולך בנוף ירוק. הנוף הירוק הוא משהו שמעבר לזמן ההליכה ולמקום ההליכה. הוא משהו שהיה וימשיך להיות. הוא משהו שמעבר לכאן ועכשיו.
מתי יש לנו תחושה חזקה של חיים? זה משהו שכל אחד יודע מעצמו. דווקא ברגע בו הזמן והמקום אינם רלוונטיים. רגע שהחוויה פרצה את מגבלותיהם. רגע של אהבה, או רגע של דומיה, רגע שבו האדם מרגיש את עצמו שייך להוויה גדולה ורחבה ממה שהוא. רגע החיים הוא רגע של קשר עם מה שמעבר לחיים. בכל יחס אותנטי של אני-אתה, אומר בובר, מציצים אנו בשוליו של ה'אתה' הנצחי' ".
"ובחרת בחיים" הוא בחירה לחתור ולגעת במימד הזה של החיים, זה שמעל ה'חיים'. " וְזַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ ".
אבל איך לדבוק במה שהוא מעל החיים? בחיים האלה, שלנו, " הַנִּסְתָּרֹת לה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". המימד הנסתר של המציאות, זה שמעבר לה, שרק לעתים נדירות אנחנו זוכים להציץ בשולי אדרתו, כלשונו של בובר, פשוט נסתר. איך לדבוק בו, במה שנסתר? האם לסמוך על תחושת הלב? הפרשה מבטיחה לנו כי ככל שנלך בשרירות לבנו, כן תהיה ההסתרה גדולה ועמוקה יותר. " וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים" אומר ה' לנוכח התעיה הצפויה של העם מדרך החיים (ל'א, י'ח).
אם ה' הוא " חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ ", גם החיים, במשמעותם העמוקה, הם נסתר, והם נסתרים ככל שאנחנו מתרחקים מהם. כשה' מסתיר פניו, מסביר רבי נחמן מברסלב (לקוטי מוהר"ן נ'ו) קשה מאוד למצאו ולשוב איליו, (לשוב אל החיים), אבל קשה הדבר פי כמה במציאות של "הסתר אסתיר" – כאשר "ההסתרה בעצמה נסתרת ממנו, דהיינו שאינו יודע כלל שהשם יתברך נסתר ממנו" (שם).
הרי רובנו חיים ככה, בוודאות גמורה, ב" וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ", לא? איך נדע אם מה שאנחנו חיים הוא מה שיש, או שהוא עצמו 'הסתרה של ההסתרה' ובעצם אנחנו טועים ותועים לאורך כל הדרך?
איך נדע מהם "החיים והטוב", "המוות והרע", כשהידיעה מהם החיים ומהו המוות בעצמה נסתרת?
אפשר, למצער, להיאחז בידיעה. החיים (ה') ישנם. אף כי נסתרים הם, הם כאן. " כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה, וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".
'בפיך' – אולי זה כוח הדיבור: לבקש, בפה ממש, להתקרב אליהם, אל החיים, שוב.
'ובלבבך' – אולי זה כוח השמיעה. להקשיב, בשמיעה נקיה וטהורה, לתשובה.
וגם על זה, על אפשרות השמיעה, כנראה יש לבקש: " לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (תהלים נ'א).

שנה טובה, חיים טובים.