כותב מעט מילים שעות ספורות בטרם נישואי בני דוד, עם חברתו האהובה רננה.
נישואיי דוד, אחרון ילדיי המתחתן, הוא שלב חדש ונוסף של זהות. יהי רצון ויוצר האדם העוסק רוב ימיו (מיום שחרב ביתו), בזיווגים כאן על פני האדמה – ייתן להם המתנה של ברית עולם, שידעו לחבר בין מציאת חן, לנשיאת חן.

"שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני" (שיר השירים)

'שמאלו תחת ראשי'- אלו ימים נוראים, ראש השנה ויום כיפור, ואילו 'וימינו תחבקני' – הוא חג הסוכות (שער הכוונות של האר"י הקדוש).

הימים הנוראים, יסודם במידת דין. במוגבל, במוגדר. אותם כלים ליצירת גבול – המאפשר ריכוז, ההכרחי להתבוננות פנימה – עבודת התיקון.

הרב קוק נוגע במחירים שיש לימים הנוראים:

"התשובה וכל ההליכות המעשיות שלה, עם הרוח הכללית השולטת בעיקרה בימים המיוחדים לתשובה, עם גודל התועלת שלה לזכך את הנפשות, לעדן את הרוח ולטהר את המעשים מכעורם, היא מוכרחת להיות סופגת עמה איזו חולשה, שלא נמלט ממנה אפילו הגבור שבגבורים. כשמקמצים את הרצון, כשכופפים את עז החיים ע"י הסלידה הפנימית, והנטיה לשוב מכל חטא, מתקמץ ג"כ הרצון של הטוב, ועז החיים הטהורים מתחלש גם הוא. נמצא האדם סובל מטהרתו המוסרית חולשה כזאת, שסובל חולה שהתרפא ע"י הזרמה אלקטרית חזקה, שאמנם גרשה את הארס שבמחלתו, אבל החלישה את הכח החי והבריא שבו. שבים, ע"כ, ימים של שמחת קדש, של חדות הנפש, לקומם את הרצון הטוב ועז החיים הטהור. אז תהיה התשובה שלמה" (אורות התשובה פרק ט).

בקצרה אומר הרב קוק – העיסוק האינטנסיבי בחטא, באשמה, בטיפול הנפשי, עשוי להחליש את החיוניות וזרימת החיים. ולכן צריכים אנו את ימי הסוכות, כחזרה לארץ, למציאות. "אז תהיה התשובה שלמה".

ואתמול בזמן החופה, הזכיר הרב שערך את החופה את המקור המדהים ממסכת יומא:

אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל – מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה. ואומרים להן :ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה (יומא נד).

זאת אומרת – שבמקום הכי מקודש, בקודש הקדשים של בית המקדש, שבו היית מצפה לראות רוח, נשמה, וכוחות שמימיים – אתה מוצא מעשה אהבה.

ללמדנו – שהדרך אל אלוהים ('עליה לרגל') עוברת דרך מערכות יחסים ('חיבת זכר ונקבה').

ימי התשובה הם ימים של חשבון נפש. וכמובן שזה מעשה פרטי ביסודו, תיקון האדם. נפרד מזוגיות. אך המטרה היא – מפגש. יציאה לעבר האחר. למידת סוד ההתמסרות. ולא לחינם הפיוט 'לכה דודי' הוא מחבר בין שלושת השותפים איש, אשה ואלוהים, "ישיש עלייך אלוהייך כמשוש חתן על כלה" (מתוך לכה דודי).

וכך, מגיעים אנו לחג הסוכות שבו נפתחים הגבולות. שחרור המאפשר גמישות. אפשר לנוע מבית קבע לבית ארעי. אם ימי התשובה מבטאים את יסוד הכנוס, הרי שימי החג, מבטאים את שמחת התנועה.

מכל חגי ישראל, דווקא סוכות הוא "חג שמחתנו", יותר מיציאת מצרים של פסח וקבלת התורה של חג השבועות. אולי דווקא בגלל התנועה הנפלאה הזו שבין ימים נוראים לימי החג.
"מצוה על אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל. במה משמחן? ביין (כדכתיב 'ויין ישמח לבב אנוש'). ר' יהודה אומר: נשים בראוי להם וקטנים בראוי להם" (פסחים י).

שמחה קשורה בתנועת שחרור. בפריצה אל מעבר לעצמינו. לעבר האחר.

התלמוד אומר, ששיעור דפנות הסוכה הוא שתי דפנות שלמות ושלישית אפילו טפח, וכצורת הדפנות כך צורת היד המחבקת זרוע, אמה וכף היד. כלומר, הסוכה בעצמה היא כעין חיבוק של מעלה. אם "שמאלו" מבטאת את אימת הדין המתוח (שמאל = דין), הרי ש"ימינו" מבטאת את החיבוק, את הימין (=חסד) המקרבת, המלטפת והעוטפת של חג הסוכות.

גמר חתימה טובה וחג שמח,

מרדכי

___________________________________________

על מהות חג הסוכות כזמן שמחתנו אומר הרמב"ם בסיכומו את טכסי החג:
(טו) השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה . ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה וכן דוד מלך ישראל אמר (שמואל ב' ו') ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר (שמואל ב' ו') והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' בריך רחמנא דסייען: (הלכות לולב יב-טו)