דברים פרק כו
(יב) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר
וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ:
(יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוה אֱלֹהֶיךָ
בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת
וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה
כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי:
(יד) לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת
שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יהֹוָהאֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי:
(טו) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם
וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ
כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

המנהג שיסודו בבבל לסיים את קריאת התורה פעם בשנה, בשמחת תורה, גורם לכך שפרשת כי תבוא, ובתוכה פרשיית וידוי מעשרות, נקראת תמיד סמוך לראש השנה. יש בכך טעם רב, שהרי זו פרשיה של ניקוי שולחן, סגירת דף חשבון ישן, כל אדם מצווה לבדוק שנתן את כל המעשרות שעליו לתת במחזור שלוש השנים של המעשרות. התפלה הנאמרת עם סיום נתינת המעשרות אכן נאמרת בטון הראוי לסגירת חשבון. או יותר נכון לאיזון החשבון במערכת ההתחייבויות ההדדיות שבין האדם וה'. המתפלל אומר:

לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי..שמעתי בקול ה' א-להי עשיתי ככל אשר ציויתני.
ברך את עמך ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו..

בתמימות מלאה, בפשטות ובבהירות, אומר המתפלל לאלהיו – שמעתי בקולך, עשיתי כל מה שציוית ולכן קיים אף אתה את הבטחותיך. נראה שלאחר שנאמרה תפלה זו – החשבון סגור.
ברם עיון נוסף בתוכן התפלה מגלה בה מורכבות. אני רוצה לקרוא את התפלה פעמיים, פעם אחת כקריאתו של ר' עובדיה ספורנו, ופעם אחת בקריאתו של ר' יהודה אלשיך.

ספורנו : "בחטאינו ובעוונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות אשר להן היו ראויות תרומות ומעשרות.. אם כן מודה אני כי גדול עווני שגרמתי לבער הקודש מן הבית ואף על פי שנתתיו ללוי וזולתו כמצוותך אני מתפלל שתשקיף השקפה לטובה"
ספורנו מבחין בטון של מרירות המתגלה בצירוף המוזר – בערתי הקודש. בדרך כלל מבערים חמץ, טומאה, ההקשר הוא –לולא חטא העגל, בכל בית היה משרת המקדש – בכור, הראוי לאכילת קודש. בשל החטא אנו במצב בו הבית אינו עוד מקום לפולחן. המתפלל ממלא את תפקידו אבל רוצה היה להיות בעל תפקיד אחר, במקום אחר. הוא היה רוצה להיות המקבל ולא הנותן, כך שהמעשרות יבואו לביתו ולא יילקחו משם.

במצב אחר נמצא המתפלל על פי פרושו של ה'אלשיך' –
"אחר שהתוודה האיש על מעשרותיו אשר נתן ללוי לגר ליתום ולאלמנה הוא עומד בתפלה לפני הקב"ה ואומר מה טוב היה שהגר היתום והאלמנה לא היו מצטרכים למתנותי .. כי מה גרעו הם ממני שתאכילם על ידי ולא על ידי ידך המלאה .. ואת ישראל תברך שלא יצטרכו זה לזה .. רק את האדמה אשר נתת לנו תן גם להם כי כולם בני אברהם יצחק ויעקב .."

סמיכות התפלה בה מבקשים ברכה לעם ולארץ למעשה ההענקה שהוא עדות לשפע קיים, התמיהה את האלשיך וגרמה לו לפרש שבתפלה זו יש מחאה. כך גזרת, אומר המתפלל לא-להים, שיהיו אנשים שאינם ניזונים ישירות מהאדמה הטובה המבורכת על ידיך, אלא מאיתנו. אנו עבורם צינור השפע. הבקשה היא שתברך את העם ואת האדמה כך שכולם יזכו להיות ניזונים ישירות ממך. במלים אחרות – המתפלל הזה שואף לא להיות נותן ולא להיות מקבל. הוא רוצה שיבטלו המעגלים הלא-שוויוניים של נתינה וקבלה, ההבדלים הללו בינינו יתאפסו אל מול העובדה שכולנו יונקים מתשתית משותפת – האדמה הטובה הניזונה על ידי הא-להים.

וכך לפנינו שלשה פירושים באשר לתפלה זו ואם נרצה – שלשה מתפללים ושלש תפלות. הראשון, המתפלל המקראי, מצוי כל כולו במערכת יחסים מותווית מראש בין אדם וא-להים. הוא מקבל לחלוטין את חוקיה והוא יכול להצהיר – מלאתי את תפקידי ותפלתו היא שגם ה' ימלא את תפקידו.
המתפלל השני, על פי קריאתו של הספורנו, אומר מה שאומר הראשון אבל בדבריו מבצבץ תסכול על המקום אותו הוא ממלא במשחק. רוצה היה למלא תפקיד אחר. כך, יכולתו למלא את חובותיו אינה עדות לעוצמה הנובעת מתמימות אלא מעידה על עוצמה מסוג אחר, היכולת לפעול ללא הזדהות מלאה עם התפקיד.

ואילו תפלתו של המתפלל השלישי , על פי האלשיך, רדיקלית מאוד וגם המתחים הפנימיים בה – עמוקים. בד בבד עם ההצהרה : שיחקתי על פי חוקי המשחק, עשיתי ככל הנדרש ממני, אומר המתפלל – אני רוצה בביטולו של המשחק הזה. אני רוצה להגיע לזמן בו לא יהיו נותנים ומקבלים , אבל בינתיים אני עושה מה שצריך במסגרת הלקויה הזו. התביעה כלפי האל – גדולה. העולם שיצרת , אומר המתפלל אל א-להיו, העולם שאתה מולך עליו, אינו מתנהל על פי היעדים שאתה עצמך התחייבת להם. בכל זאת אני אינני שובת, אינני פורש, אני ממשיך לעשות כמיטב יכולתי במסגרת הלקויה הזו – אני מהווה עבור אנשים רבים אלהים קטן, מקור חוסנם הכלכלי או האנושי, אבל עד מתי א-להים ?

פרשן גאוני זה, ר' יהודה אלשיך, קורא לנו, להתחייב יחד עם המתפלל השלישי למלא את חובתנו כמיטב יכולתנו בעולם לקוי זה, אבל להתחייב לשאוף להעמדת סדר אחר – נכון יותר, צודק יותר.