מסופר הסיפור על עולה חדש שהגיע לישראל מברית המועצות בשנות השמונים. הוא לא הפסיק להתלונן: "התורים כאן ארוכים בדיוק כפי התורים שם. שם, לפחות היה לי קו טלפון במיידי, ואף עבודה עם כבוד." "אם כן," שאל אותו הישראלי הוותיק, "מדוע באת לכאן?" "כי כאן," השיב העולה, "אני רשאי להתלונן".
אכן כך: אחת מהפעילויות האהובות על העם היהודי היא להתלונן. ואל לנו לזלזל בחשיבותה הערכית-תרבותית של נטייה זו: על אף שלעתים קרובות אנשים מתלוננים מתוך עמדה סבילה כלפי המציאות הסובבת אותם, ישנה גם אפשרות אחרת. היינו, שבמעשה התלונה, כפי שמיכאל וולצר מציין, אנו ממקמים את עצמנו בין מציאותנו השבורה, לבין מציאות מתוקנת, ראויה יותר, אליה אנו שואפים.

כן הוא הדבר כאשר אנחנו מתלוננים על המנהיגות שלנו, כפי שאנחנו עושים לעתים קרובות. פרשתנו, העוסקת בשאלות רבות הנוגעות בעיצוב המרחב הציבורי, מפגישה אותנו עם שלושה סוגים של מנהיגים: השופט, המלך, והנביא. עיון במשותף ובמבדיל בין שלושת המנהיגים האלו יצביע על כך, שהתורה רואה בשופט את המנהיג הראוי. במידה רבה, עדיפות זו נובעת מכך שהשופט מגלם מנהיגות שעליה ניתן להתלונן רק מתוך ניסיון כן לשנות את המציאות.

לכאורה, היינו מצפים מהתורה להציג את הנביא כמנהיג המופתי – הרי הנביא מביא את דבר ה', ואין מקור סמכות למעלה מזה. אולם אפילו דבר ה' אינו יכול להתקבל כאלוהי אלא על-ידי אנשים. על כן התורה נותנת תבחין, לפיו ניתן לזהות נביא שקר (ובמובלע, גם נביא אמת): "אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה' בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ" (דברים יח:כב). משמע, סמכות הנביא הינה כפולה: המינוי הוא מה', אבל הקביעה כי אכן "נביא אמת" הוא, היא קביעה אנושית. הנביא תפקידו להביא את דבר ה' לכשירצה ה' שיובאו דבריו – ולאו דווקא להנהיג על-פי שיקול דעתו.

שתי הדמויות של מנהיגות "אנושית", אם כן, הינן המלך והשופט. ואכן עצם המינוי של שניהם הוא על-ידי אנשים: הפרשה מתחילה בציווי "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים טז:יח), ובהמשך מתייחסת למלך, " כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ . . . וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ" (יז:יד-טו). כבר כאן נרמזת העדפתה של התורה לשופט: הרי מינוי השופט ציווי, ואילו מינוי המלך הוא בגדר ויתור, קבלתה של התורה את רצונם של בני ישראל למנהיגות מלכותית. יחסה של התורה למלך לחלוטין מסויג, ולכן היא מוסיפה תנאים למנהיגותו. בעוד שלגבי קביעתו של השופט, התורה מצווה "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז:יא), בנוגע למלך, אותה אזהרה (כמעט מלה במלה) מופנית כלפי המלך עצמו: על המלך לכתוב לעצמו ספר תורה ולעיין בו, "לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשׂתָם: לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" (דברים יז:יט-כ). יתרה מזו. בעוד שהמלך מצוּוֶה לכתוב ולהחזיק ספר תורה על מנת להיזכר בהיותו כפוף לו, החלטות השופטים הן הן התורה גופא: הרי החלטותיהם מכונות "הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ."

מדוע התורה מתייחסת אחרת לשופט ולמלך? משום שהמלך הוא מייצג דמות מנהיגותית עצמאית, ואילו השופט סמכותו כפופה לשני גורמים נוספים: לעקרון הצדק ולעם עצמו. מלך מחויב לכתוב ספר תורה על מנת להתנער מנטייתו המתמדת להחשיב את עצמו כעצמאי, כסמכות עליונה. בניגוד אליו, השופט כל שאיפתו להגיע לקביעה צודקת בבחינת "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים טז:כ) – ולכשיעשה זאת, אותו משפט יהיה בגדר תורה. אולם על מנת לעשות זאת, השופט אינו פועל באופן עצמאי: הוא זקוק לעדים (ראו דברים יז:ו). משמעות הדבר, שהשופט פועל על-פי שותפות עם העם, ותלוי בו במידה רבה. בלשונו של הרבי יהודה אריה לייב אלטר מגור: "וכשאדם שוקל ושופט כל דבר, זה נקרא שיש דין למטה. ובני ישראל בכלל נקראים עדים, שנבראו להעיד על ה' יתברך" (שפת אמת, פרשת שופטים, תרל"ג). בעם טמונה עוצמה אדירה: בהיותם עדים, הם שותפים לכינון התורה עצמה.

לאור זאת, ניתן להבין את הפנייה התמוהה של העם למנהיגותו של המלך. הרצון למלך מקביל לרצון להישאר עבדים: החירות כל-כך עוצמתית ומפחידה, עד כדי כך שלעתים אנו מעדיפים להישאר סבילים – ילדים (של הורינו), עבדים (של פרעה), או נתינים (של המלך). על כן, דמות המלך מעודדת את הסוג המסוים של תלונה שהיא במהותה סבילה – רצון לקטר כתחליף לכינון שינוי. נוח לנו לשמר את המנהיגים ה"מלכותיים", עליהם אנחנו יכולים להתלונן. אולם כפי שראינו, התורה אינה חפצה בעמדה סבילה זו. אלא היא דורשת את מלוא חירותנו ועצמאותנו. פנייתה לשופטים היא בעצם קריאה לשותפות העם בהנהגה. כך שמניה וביה, תלונותינו אודות כישלונות השופטים יישאו נימה פעילה יותר. באותו רגע, בו אנו מתלוננים על השופט המנהיג, אנו ונקראים ליטול חלק בעיצוב מציאות חדשה וראויה יותר.