… שלום הגליל, חומת מגן, לבנון השנייה, עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן,
האם נותרו לנו רק שמות?

בימים קשים אלו יצאתי למסע אל פרשת השבוע, ואני כואב, דואג ורוצה לחבק ולעטוף באהבה משפחות וחברים הנתונים בצער והחווים אובדן.
בפסוקי הפתיחה של פרשתנו, החותמת את ספר במדבר, מצאתי תנועה מרפאת שהלכה והתבהרה. תנועה המזמינה אותנו להתבונן על אחריותנו כעם וכחברה, ובכוחה לחזק את רוחנו בעת שבר.

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם."

ארבעים שנה במדבר מתקפלות לרשימה כתובה ובה ארבעים ושניים מסעות, רשימה קצרה שנכתבת ביד המנהיגות, שעיקרה שמות המקומות שבהם נעו בני ישראל היוצאים ממצרים. כל מסע טומן בחובו אנשים, מעשים, פרשנויות, מאורעות, הכרעות ערכיות ולקחים.
אלו מסעות חשוב שיזכרו הדורות הבאים? אלו מסעות ישורשרו ויהפכו ל'נרטיב' של יציאת מצרים? אלו איכויות נדרשות ממנהיגות ב'כתיבתו' ?
שאלות דומות שואל כל אחד מאיתנו בניסיון לזהות, דרך עבודה פנימית, מסעות משמעותיים שטווים את סיפור חייו. מסעות שהם מעבר ל'כאן ועכשיו' ההופכים לאבני דרך במימוש החזון האישי והחברתי.

משל למה הדבר דומה?
למלך שהיה בנו חולה, הוליכו למקום אחר לרפאותו.
כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות,
ואמר לו: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך.
כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני.
לכך נאמר: אלה מסעי בני ישראל. (מדרש תנחומא)
במדרש, מספר האב את סיפור המסע. אין בסיפורו תיאור חיצוני של רצף המקומות שבהם היו, אלא האב בוחר לסמן את התחנות שנראות לו, כבעלות משמעות – כואבות אך מכוננות.

אפשר ללמוד ממנו על המשימה המוטלת על דורנו: לבחור באותן תחנות בחיי העם והמדינה שעיצבו וייעצבו את הפרק הבא של הציונות, מעבר ל'סבבים' והישרדות, לבנות דרך מסע פנימי, סיפור חיים משמעותי ומכונן של עמנו במדינת ישראל בעת הזאת.

ואולי אם נבהיר לעצמנו ביתר שאת, את הייעוד והחזון, ונראה בהם נקודת מוצא, נצליח להיות ראויים יותר לדם שנשפך, להירפא, לצאת ממצרים כואבים ולמצוא נחמה.

שבת שלום!