בפרשת השבוע מופיע הציווי הידוע: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (דברים יד, כא). בדיחה מדרשית מספרת כך –

כשעלה משה למרום הכתיב לו הקב"ה מצווה אחר מצווה, ומשה היה מהרהר בקול אחר כל מצווה ושואל אודותיה ומבקש להבינה עד תום. משהגיע אלוהים לציווי "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" שאלו משה: "אם כך, אתה מתכוון שלא נוכל לבשל בשר וחלב ביחד!?". התבונן בו הקב"ה תמה ואמר: "הקשב נא משה לדברי שהרי אין הם מסובכים. אני חוזר ומדגיש – לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". פתח משה את עיניו בפליאה מסוימת ושאל: "אם כך, אתה מתכוון שאפילו לא נאכל בשר וחלב ביחד!?". התבונן בו הקב"ה כלא מבין ובקול תקיף אמר לו: "משה משה, הקשב היטב לדברי המדויקים – לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ!". שמע משה את הדברים, נרתע לאחור ואמר: "מבין אני אותך אלי היקר, רצונך הוא שנפריד את הצלחות והכוסות והסכו"ם ושיהיו לנו שני כיורים נפרדים בבית". בשלב זה התעצבן הקב"ה וצרח על משה: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ!! מה לא ברור פה?". לקח משה צעד אחורה מרוב בהלה ואמר: "אל דאגה אלי הטוב, עכשיו אני מבין היטב את דבריך – אתה חושב שלא די בכל זה ורוצה שגם נשמור שש שעות בין בשר לחלב. יהי כן". ענה לו אלוהים הנדהם: "אתה יודע מה, תעשו מה שאתם רוצים".

בדיחה זו מבקשת להמחיש את האבסורד בפער העצום שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה ולהשתלשלות ההלכתית במהלך הדורות. מי מאתנו מאמין באמת ובתמים שההסבר האותנטי של הציווי "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" הוא הפרדה מוחלטת בין בשר לחלב כפי שנהוגה כיום? ההסבר לציווי מוסרי זה, כפי שמסבירים פרשנים רבים ובהם הרמב"ן, הוא "שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו שנחלוב את האם ונוציא ממנה החלב שנבשל בו הבן". למרות זאת, קיבלו חז"ל הכרעה הלכתית יצירתית האוסרת על בישול בשר וחלב, הכרעה שאינה נובעת מן הטקסט ושהתפתחה עד לכדי הפרדה מוחלטת בין בשר לחלב ושמירת שש שעות בין אכילת זה לזה. לא מדובר בהלכות המתחייבות או משתמעות מהפסוק אלא בהכרעה רבנית יצירתית.

האבסורד בשיטה זו של חז"ל ופוסקי הלכה מתעצם כשקוראים את הכלל הגדול המופיע בפרשת השבוע: "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דברים, פרק י"ג פסוק א'). ציווי זה עומד בסתירה למאות הלכות המהוות תוספת על המקרא ואף לכאלו המפחיתות מהנאמר במקרא באמצעות פרשנות יצירתית. אך כמובן שגם את הציווי הזה ניתן לדרוש ולהבין אחרת…

יש כמובן דוגמאות רבות לפער שבין תורה שבכתב לפסיקות ההלכתיות שלכאורה נסמכות עליה. ההלכה היא מפעל אנושי מאוחר בהרבה מהמקרא. כתבי היסוד של היהדות כפי שאנו מכירים אותה אינם אלו של תורה שבכתב אלא אלו של המשנה והתלמודים. חכמי המשנה ובעקבותיהם דורות על גבי דורות של פוסקי הלכה הכריעו להשתמש במקרא כמקור סמכות קדוש ולקשור בדרך-לא-דרך את כל מפעל ההלכה לפסוקים מקראיים. בעבודה זו הושקע מאמץ אינטלקטואלי מעורר יראה ודמיון יצירתי ממש מרהיב. חלק מהיופי האבסורדי של מפעל זה הוא שהיו אלה אותם חכמים שהכריעו מלכתחילה אילו ספרים ייכנסו לתנ"ך ואילו יישארו בחוץ, מה יוגדר כתבי קודש ומה יוגדר כחיצוני, ולאחר שהכריעו כך סמכו את כל מפעלם על הספרים שהם עצמם קידשו.

אנשים רבים מאמינים בתמימותם שאכן השולחן ערוך נגזר ומתחייב מהתורה. אין זו אמת, או לפחות זו אמת מאוד חלקית. המפעל ההלכתי הוא מפעל עצום ומעורר התפעלות המבטא את תפיסת עולמם הערכית והחברתית של דורות של רבנים, ולא את הכתוב בתורה שבכתב. ההסתמכות על תורה שבכתב היא פעמים רבות מניפולציה שבה משתמשים במה שהציבור תופס כמקור סמכות אלוהי כדי לעגן ולחזק את ההכרעות ההלכתיות המאוחרות, ולעיתים עושים זאת תוך היפוך משמעות הפסוקים ושינוי משמעותם. למעשה, ההלכה נמצאת בדיאלוג יוצר עם התורה שבכתב ולא מכפיפה את עצמה אליה.

דומני שעל הדור שלנו מוטלת החובה להמשיך את המפעל היוצר המבקש לברוא אורחות חיים מתוך דיאלוג עומק עם כתבי היהדות המוקדמים יותר ובראשם התורה, אך אני סבור שעלינו לעשות זאת בדרך אחרת מזו שעשו רבותינו. לא בדרך של הסתמכות על סמכות קדושה מומצאת, אלא תוך הצהרה על דיאלוג של שווים, תוך אמירה ברורה שאיננו רואים באף מקור טקסטואלי כסמכות קדושה, אך אנו עדיין רוצים לשוחח עם מקורותינו ולדרוש את אורחות חיינו מתוך אותה שיחה ובמקביל אליה. עלינו להבין שניתן לדרוש כל דבר מתוך התורה ולפיכך באמת איננו גורעים ומוסיפים עליה, ומתוך הבנה זו לגרוע ולהוסיף עליה כל העת. בדרך זו נשמור על התורה, גם אחרי מהפכת החילון, כתורת חיים.