באטיות רבה מתארת פרשת פינחס את דמותו של משה, שנראה פתאום מובס מאד, אחרי הרעש הגדול של בנות מואב. עכשיו שקט, מתו זמרי וכזבי, כל המתים במגפה פונו, משה האיש עייף ונאלם. מי שרואה את זה יותר מכל הוא אלהים, הפותח את הפרשה בפסוק קשה שבעיניי לא קיבל התייחסות מספקת: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כה יא). אפשר לקרוא את הפסוק כקומפלימנט לפינחס, אך בעיני הוא לא. פינחס השיב מעל בני ישראל את החמה. אותה חמה עליה אומרים חז"ל (בבא בתרא עה ע"א): "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה". משה הוא החמה אותה פינחס מסיר סופית מעל בני ישראל. אני שומעת את הפסוק מלא כאב לקראת סיום הנהגתה של החמה במסע המדברי המפרך. ושתיקתו של הרועה משה, שאיננו מגיב לא על מעשה זמרי ולא על מעשה פינחס, מקבלת את עונשה אולי יותר מכל בשם הפרשה, כאות קין על מצחו של משה הנאלם: פינחס.

משה עצמו, מנהיג המאבד את מקומו, חמה הולכת ונעלמת, מבין את זה היטב. כפי שאומר רש"י על המיפקד שייערך אחרי: "כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסרו לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו מחזירן במנין". משה נערך לסיים את תפקידו ולהחזיר את צאנו. מאחורי כל אלה עומד איש עניו שאיבד אחות שנפטרה בקדש, אח שנפטר בהר ההר, אלהים שאיבד את בריתו בשטים, מנהיגות שאיבדה את עתידה.

מה עושה מנהיג שאיבד את הקול? בתוך גל האבדות של מנהיגי דור המדבר, המגיעה לשיאה במלים "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" מבין משה שמעשהו האחרון יהיה השבת אבדת המנהיגות אל העם. בלבה של פרשת פינחס, מתעורר דיבורו החי של משה כשהוא תובע מאלהים: "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (במדבר כ"ז, ט"ז-י"ז). רש"י טוען שמשה מבקש איש שידע לשמש דוגמא ולעמוד בראש דווקא ברגעי מאבק; איש שיצליח לעמוד במשימות שיציב לעצמו מתוך שיהיה הגון ובעל זכויות; איש שיצליח לראות את חזונו מתגשם וייכנס לארץ. כמה יופי יש בפירושו של רש"י, שמרמז כי לפני מותו משה מאחל למנהיג הבא שיצליח במקומות בהם הוא נכשל. ומעל לכל משה מבקש מ "אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה", מנהיג שיידע להכיל את כל סוגי הרוחות והנפשות איתן יעבוד, כפי שמתאר המדרש (תנחומא (בובר) פינחס סימן א): בבקשה ממך…. מנה עליהם אדם שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.

פרשת פינחס, רוויית אבדות ומציאות באמצע המדבר, מזכירה לי שכולנו הולכים לאיבוד ומאבדים הרבה במהלך החיים. בשתיקות שמכסות עלינו ומפנות מקום להסתננויות של קנאות פינחסית אל החיים הפרטיים והלאומיים, ביאושים שמפנים מקום לבטלה והתבטלות. רגעים קשים של אובדן הקול הפנימי העמוק. פרקים בהם חיינו קרויים על שם חיי אדם אחר, איזו פינחס או פינחסית. אבל אותה הפרשה עצמה היא הזמנה לזקיפות קומה, למעשה נגדי של השבת האבדה, כאשר משה עולה אל הר העברים, רואה מנהיגות שהלכה לאיבוד ומשיב אחרת תחתיה.

השבת אבדה היא בעיניי מן המצוות המופלאות שבתורת ישראל. מן הכפילות שבמלים "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ" (דברים כב א) לומדים חז"ל כי "אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזירה שנאמר השב תשיבם". במבטם הקיומי על העולם הבינו חז"ל שדברים בעולם מאבדים ומחפשים את מקומם כל הזמן. העולם, הדיבור, בני אדם, חפצים – כל אלה נפרמים ומתאחים, יוצאים ושבים. ובתווך, האחריות להכיר בכוח הפרימה המסתובב בעולם, ואז האחריות לרפא ולהשיב דברים על מקומם ואופנם. משום כך הדגישו חז"ל שאין גבול להשבת האבדה, מערכות היחסים העולמיות הן ממשיות ותובעות למצוא את מקומן המדויק שוב ושוב בעבודה קשה ומפרכת.

וכך מתארים חכמים את עבודת ההשבה (בבא מציעא כח ע"ב): "אבן טוען היתה בירושלים, כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם. זה עומד ומכריז, וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה". באבן הטוען, או אבן הטועים, עומדים מאבדים ומוצאים זה לצד זה. אלה מכריזים ואלה נותנים סימנים על פיהם ייטלו את אבדתם אם נמצאה. מחד האחריות להכריז שמצאת דבר שאינו שלך, מאידך האחריות לתאר את הקווים המדויקים של מה שהיה שלך ולהשיבו אליך. שתיהן נפגשות באבן הטוען, המקפלת בשמה אחריות כפולה של המוצאים והמבקשים, טוען לשון משא וגם לשון תביעה. אותה אחריות אותה מגלם משה כאשר עולה אל הר העברים והופך אותו לאבן הטועים הפרטית שלו במעשה נתינת הסימנים במנהיג הבא.

אני מתגעגעת אל האבן הזאת שעל הר הבית. לכוח שיש בהכרזה על דבר שאינו שלי משום שבאמת יש לו מקום אחר, ולכוח בהכרזה שאיבדתי משהו שמקומו באמת היה אצלי. לאחריות המשותפת של השניים, מכריזים ומבקשים, למצוא את מקומם של הדברים בעולם דווקא על ההר הזה ממנו יצאו מציאות ואבדות אישיות, לאומיות ורוחניות גדולות כל כך לדתות ולעמים רבים.

כשאני מתבוננת במדינת ישראל אני רואה מדינה שהולכת ונפנית אל עבר אבן הטועים. מדינה שיש בה מעשים חשובים של פרימה לצד רצון ההשבה אל המקום. עכשיו אני מחפשת את אבן הטועים. להיפגש עם מכריזים ונותני סימנים על איזה הר שיש בו די עברים ודי סבלנות לאלהי הרוחות כולן. על אבן הטועים הזאת יעמדו מבקשים רבים ויתנו סימנים במדינה ובמורשת שגלו וחזרו וכמו תמיד עוד הולכות לאיבוד. אני מחפשת את אבן הטוען עליה יעמדו אלה שיהיה בהם העוז להכריז שהשכינה עצמה הלכה לאיבוד ועדיין לא שבה לכאן.

מצוות השבת אבדה ומצוות השבת השכינה לציון כרוכות זו בזו. אני יודעת שזה נשמע רחוק, אולי הזוי. אבל אני מסתובבת כבר הרבה זמן עם ההבנה שלא הפנמנו עדיין מדוע שבנו לכאן. מעשהו של משה בפרשת פינחס מחייב אותי לשים את נפשי בכפי ולכתוב את מה שאני אומרת על-פה כבר הרבה זמן: שבנו לכאן כדי לבנות את אבן הטועים העולמית, לחפש סימנים בריבונית ישראלית שיהיה בה מקום לכל הרוחות, להשיב אבדה לבעליה ולהשיב את השכינה לציון.