כִּי-תָבא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה'אֱלהֶיךָ נתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבתָי: טו שֹוֹם תָּשִים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לא-אָחִיךָ הוּא: טז רַק לא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים וְלא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיהוָֹה אָמַר לָכֶם לא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד: יז וְלא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים וְלא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאד: יח וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכּהֲנִים הַלְוִיִּם: יט וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלהָיו לִשְׁמר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹתָם: כ לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְמאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל- מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְרָאֵל:

פסוקים אלו מתווים מודל למלוכה מאופקת. המלך מצטווה לא להרבות סוס כלומר עוצמה צבאית, כוח; לא להרבות נשים כלומר לא לשקוע בהנאות החושים ; לא להרבות מאוד כסף וזהב,עושר. שלטון מתאפק שאינו מממש את כל יכולותיו הוא המותווה כאן כשלטון נכון. ברם זהו ניסוח נגטיבי של המודל, והוא לא מספיק, שכן מה ימלא בתוכן את מלכותו של מלך זה שאינו שקוע ברדיפה חסרת מעצורים אחרי כוח, הנאות, עושר ? הפן החיובי הוא – התורה. התורה מתוארת כאן בלשון זכר ובלשון נקבה. בזכר – וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכּהֲנִים הַלְוִיִּם:..וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד.. התורה היא חוק, מקור לימוד, משהו השייך לתודעתו של המלך. אבל קיים גם הניסוח האחר – וְהָיְתָה עִמּוֹ. לא רק לשון נקבה יש כאן אלא גם הדהוד ליחסים אינטימיים כמו 'לשכב אצלה להיות עימה' (בראשית ל"ח) התורה מוצעת כאן למלך כאינטימיות. שתי בחינות אלו של התורה הן תריס בפני הסכנות הצפויות למלך. מהתורה ה'זכרית' המלמדת והמצווה לומד המלך שהוא אך אדם כשאר האדם, בן לעם ישראל ומבחינה זו אח לנתיניו לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וככזה הוא והם כפופים לאותו חוק וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְמאול. מהתורה ה'נקבית' מקבל המלך אינטימיות שתמלא את החלל החברתי החסר למלך מאופק. מלך כזה מוותר על חברתם של גנרלים, אנשי ממון ונשי הרמון. במקומם הוא בחברת התורה , בעניין דומה נאמר בתלמוד – (עירובין דף נ"ד,א)
אמר רבי יהושע בן לוי: המהלך בדרך ואין עמו לוייה – יעסוק בתורה, שנאמר +משלי א'+ כי לוית חן הם. חש בראשו – יעסוק בתורה, שנאמר כי לוית חן הם לראשך. חש בגרונו – יעסוק בתורה, שנאמר וענקים לגרגרתיך. חש במעיו – יעסוק בתורה, שנאמר רפאות תהי לשרך. חש בעצמותיו – יעסוק בתורה, שנאמר ושקוי לעצמותיך. חש בכל גופו – יעסוק בתורה, שנאמר ולכל בשרו מרפא.
התורה היא בת לוייה תמידית, היא מצויה גם בגופו ובתוך עצמותיו של מי שלומד אותה וכך היא יכולה לרפאו. התורה במקרא אינה כבחז"ל בתוך הגוף אבל היא בת הלוייה בסביבה המיידית. שם היא מגנה על המלך מפני הפיתויים הסובבים אותו ומבחינות אלו – אינטימיות והגנה, ניתן להקביל אותה לשומרי הראש, סביבתו המיידית של השליט המודרני.
מה קורה למלך שהתורה לא הגנה עליו ? המקרא מספק לנו דוגמה נאה לכך – שלמה המלך, החכם מכל אדם, מי שבנה את המקדש והיה מוקד לתקוות מפליגות. עליו אמר נתן הנביא, כשהתווה עבור דוד את מודל המלוכה האידיאלית, והבטיח לו שיתממש בבנו –
הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם: אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם:(טו) וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ: (שמואל ב', פרק ז')
והנה שלמה עבר על פרשת המלך מהחל ועד כלה – כו וַיֶּאֱסֹף שְׁלמה רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַיְהִי-לוֹ אֶלֶף וְאַרְבַּע-מֵאוֹת רֶכֶב וּשְׁנֵים-עָשָר אֶלֶף פָּרָשִׁים וַיַּנְחֵם בְּעָרֵי הָרֶכֶב וְעִם-הַמֶּלֶךְ בִּירוּשָׁלָםִ: כז וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת-הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלַםִ כָּאֲבָנִים וְאֵת הָאֲרָזִים נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר-בַּשְּׁפֵלָה לָרב: כח וּמוֹצָא הַסּוּסִים אֲשֶׁר לִשְׁלמה מִמִּצְרָיִם וּמִקְוֵה סֹחֲרֵי הַמֶּלֶךְ יִקְחוּ מִקְוֵה בִּמְחִיר: כט וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה וְכֵן לְכָל-מַלְכֵי הַחִתִּים וּלְמַלְכֵי אֲרָם בְּיָדָם יצִאוּ:
והמלך שְׁלמה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת-בַּת-פַּרְעה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדמִיּת צֵדְנִיּת חִתִּיּת: ב מִן-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר-ה' אֶל-בְּנֵי יִשְרָאֵל לא-תָבאוּ בָהֶם וְהֵם לא-יָבאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת-לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלהֵיהֶם בָּהֶם דָּבַק שְׁלמה לְאַהֲבָה: ג וַיְהִי-לוֹ נָשִׁים שָרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלשׁ מֵאוֹת וַיַטּוּ נָשָׁיו אֶת-לִבּוֹ: ד וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלמה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלהִים אֲחֵרִים (מלכים א, פרק י"א)
כל מלה מיותרת.
בישעיהו פרק ב' מצויה נבואה הדומה לפרשת המלך כך שהיא יכולה להתפרש כתגובה מאוחרת לה. כאן לא מדובר על אישיות אחת אלא על חברה השטופה בחטאי צבירת הכח והעושר ,
כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקב כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְענְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְפִּיקוּ: וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאצְרתָיו וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבתָיו: וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשֵה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשֹוּ אֶצְבְּעתָיו: (ישעיהו ב,ו-ח)

המעניין הוא שהפסקה הקודמת מספרת על בניית המקדש האידיאלי ועמו השלום האידיאלי.
א הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן-אָמוֹץ עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלָםִ: ב וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּראשׁ הֶהָרִים וְנִשָּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם: ג וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-ה' אֶל-בֵּית אֱלהֵי יַעֲקב וְירֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּארְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-ה' מִירוּשָׁלָםִ: ד וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לא-יִשָּא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה:(ישעיהו ב, א-ד)
פסקה זו מזכירה את התקוות שנתלו בשלמה, את המקום אליו יכול היה שלמה להגיע – בית לה', שלום , הוקרה לישראל ,לו לא היה חוא. עכשיו, משחטא בחטאים המתוארים במלכים א,יא וכן בפסוקים הבאים כאן, הפך התיאור הנפלא של ראשית פרק ב' לנבואה לאחרית הימים.