ראה.

אנכי.

נותן לפניכם.

היום.

ברכה וקללה.

(דברים י"א, כ"ו)

כך פותח הפסוק הראשון של פרשת "ראה" – בתמצית מילים המכילות סודות חיים.
משה מול עם ישראל, עומדים בערבות מואב אל מול הכניסה לארץ ישראל, והוא נושא לפניהם את דברי הפרידה והצוואה לעתיד. בין הסקירה שעשה על הדברים שעברו עד כה, ולפני שימשיך ויפרוט את האתגרים, הפיתויים, והחובות העומדים בפני עם שמסיים את שנות הנוודות במדבר, ונכנס לארצו, לחיות על אדמתו –
מתקיימת תנועת מעבר – דברים על כוחות האדם, על בחירות חייו, על הקשר בינו ובין האל, בין היחיד והקהילה בתוכה הוא חי. על סוד התיקון וההתחדשות. על הטוב והרע, חיים ומוות.
אזכור הברית שקיימת בין עם ואלוהיו אל מול החיים.

רְאֵה.
קריאה. כמעט ציווי, בלשון יחיד, להתבוננות. "'רְאֵה' – לכל אחד ידבר". (אבן עזרא)
לכל אדם ואדם יש את הזכות ואת החובה להשתמש בכח הראיה שבו, לראות את החיים ולשמוע את מה שהם מזמינים. זו קריאה לעשייה. לבחירה. מפרש הרש"ר הירש – " 'רְאֵה' – אין זו תורה שיש לקבל אותה על סמך מהימנותו של אחר, אלא אני פונה אליך על יסוד כל הדברים שראית בעיניך..".

במילה אחת נמסרת אחריות גדולה – לך אתה האדם היחיד, ולכם כלל היחידים שעומדים כקהל. חובת ההתבוננות בעולמכם – ומתוכה לבחור את הדרך.

אָנֹכִי.
המילה אָנֹכִי מהדהדת את שקראנו והזכרנו רק לפני כמה פרקים, כאשר משה מזכיר לעם ופורט שוב את עשרת הדברות ששמעו במעמד הר סיני – "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (דברים, פרק ה, ו-ז)
"אָנֹכִי" היא מילת קוד לברית, תזכורת למהלך ממנו באנו, ממהות של עבדות למעמד שבו הפכנו לעם מול אלהים, מקבלי תורה לחיים. היא מילת הגילוי של האל לעמו, והדרישה שלו לקשר יחידאי. אין מקום ל(אלהים)אחרים. זהו הקשר הראשוני – של אל ועם – ממנו נובעת תפיסת חיים שלימה, ועליה יצווה את העם עם היכנסו לארץ – לאבד את כל סוגי האלהים האחרים הקיימים בארץ. במדבר היתה תלות, הקשר היה ברור – משהו עלול להשתנות עם הכניסה לארץ. אָנֹכִי – מזכיר לעם את מה שהיה "שם". ובלשון השפת אמת – " אָנֹכִי – היא התורה".

נֹתֵן לִפְנֵיכֶם.
"אומר הרבי מקוצק: פתח הכתוב בלשון יחיד: "ראה" ועבר מיד ללשון רבים: "לִפְנֵיכֶם" – מדוע?
שכן ליתן – נותנים להכל במידה שווה. אבל לראות – רואה כל אחד באופן אחר. אדם כמות שהוא, כך רואה הוא.."
המעבר מלשון הדיבור אל היחיד – ללשון דיבור אל הרבים, מחדד עבורנו שוב את הנוכחות והתמונה הכפולה שבה יחידים וציבור אחוזים ומהווים אלו את אלו. בו-זמנית מתקיימת קריאה לכל הציבור, שהיא קריאה גם אישית-פרטית לכל אחד שבתוכו – לבחור, ולעשות ולהשפיע על עולמו. היחיד בה נתפס כחלק מן הכלל ומושפע ממנו וחוזר חלילה.
הבחירה בדרך ניתנת. כסוג של מתנה. נפרשת ומונחת – ליחידים ולציבור בלשון שווה. כל הרוצה ליטול – יבוא ויטול. על כך ילמדו חז"ל – "הַכּל צָפוּי וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, ובְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן, וְהַכּל לְפִי רב הַמַּעֲשֶׂה" (משנה, אבות, פרק ג, ט"ו)

הַיּוֹם.
הַיּוֹם – כאן. עכשיו. ברגע זה. בכל יום.
מילת "הַיּוֹם" טומנת בתוכה את יכולת ההתחדשות המצויה תמיד בתהליך הבחירה. את האפשרות הקיימת לבחור את הדרך, המעשה, האמירה שלנו – לשנות, לתקן – כל יום מחדש. אומר הרבי לוי יצחק מברדיצ'ב בספרו "קדושת הלוי" – "לכאורה תיבת 'הַיּוֹם' אינו מובן. אך ידוע שהקדוש ברוך הוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. דהוא יתברך נותן בכל יום בהירות חדש ומשפיע חסדים חדשים… על דרך שאמרו חז"ל – 'היום', בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, רצה לומר בכל יום תקבל ברכה וחסד חדש".

בְּרָכָה וּקְלָלָה.
את הברכה והקללה אנו מוצאים כתמונה משתנה – הנה לפתע, עולות וצצות מתוך הפסוקים שתי דרכים, נפרדות, ברורות – רק צריך לבחור. בנכונה כמובן. ובלשון הרמב"ן בפירושו לפסוק – "..פירושו, כי אני נותן לפניכם דרך ברכה ודרך קללה, וטעם "לפניכם", שתבררו לכם מהן מה שתרצו, ואודיע שתהיה לכם הברכה כאשר תעשו המצות, והקללה אם לא תקיימו אותן..".

ההבחנה כל כך ברורה עד שיש גם סימון של "מקום גיאוגרפי" לכל אחת מהן – ועם הכניסה לארץ מצווים ישראל לקיים טקס ובו לקרוא את הברכות על הר גריזים, ואת הקללות על הר עיבל (המפורטות בלשונן בהמשך בפרק כ"ז). ולא רק זאת, אלא שאם יש ספק – אז בהמשך ניתנת ההמלצה/הציווי במי מהדרכים יש לבחור – "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע.. הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל, ט"ו-י"ט) – ואם זה כל כך ברור – אז מה לא ברור? פשוט, בוחרים בטוב לא?

לעומת תיאור זה עולה דרך חיים מעט אחרת – והיא מורכבת, והיא שזורה ברכה וקללה אחוזים זה בזה. עם יכולת השתנות ביניהם, עם יכולת הפיכת קללה לברכה ולהיפך. אולי בלי יכולת אמיתית להפריד ביניהן לגמרי. הראייה לא תמיד כה בהירה. אז הבחירה כבר הופכת להיות קשה יותר. כך מתאר המדרש:

"משל לזקן שהיה יושב על הדרך והיו לפניו שתי דרכים – אחת תחילתה קוצים וסופה מישור, ואחת תחילתה מישור וסופה קוצים. והיה יושב בראש שתיהן ומזהיר העוברים ואומר להם אע"פ שאתם רואים תחילתה של זו קוצים – לכו בה שסופה מישור. וכל מי שהיה חכם, שומע לו והיה מהלך בה ומתייגע קמעא, הלך בשלום ובא בשלום. אבל אותן שלא היו שומעין לו – היו הולכים ונכשלין בסוף. כך היה משה פירש לבני ישראל ואמר להם הרי דרך החיים ודרך המוות ברכה וקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך."
(מדרש תנחומא, פרשת ראה, סימן ג)

הדרכים המתוארות במדרש אינן כה בהירות. הן משתנות. תחילתן אינה כסופן. נדרשת התבוננות. הקשבה. ובחירה. לעיתים בניגוד למציאות הגלויה.

ובהמשך לתפיסה זו עולה השאלה: "ולכאורה יקשה למה נאמר ברכה וקללה יחד?" ("קדושת הלוי" לפרשת ראה) – מדוע הברכה והקללה מופיעות בתחילה בצמידות, מוצגות כדבר אחד, ולא כפי שבפסוקים שלאחר מכן – מפורטות כשתי אפשרויות נפרדות?
ועל כך הוא עונה בתשובתו הרדיקאלית כי באמת, התהליך הפנימי של עבודת האדם, אל מול האל, נעשה בשתיהן ממש – הן ע"י בחינת ה'ברכה' שהיא ההתמלאות, והחיבור, והרחבת הטוב והשפע בין עולמות, ואשר אינה נפרדת מבחינת ה'קללה' – חווית הריקות, והחסרון, והחדלון – הקוראת להתמלאות מחדש, וחוזר חלילה. (שם, דיבור המתחיל "ועתה נבוא לבאר כוונת הכתוב")
ומכאן – "…הרשות ביד אדם להפוך גם הקללה לברכה וזה שנאמר "נותן לפניכם.. ברכה וקללה" שגם הקללה ביד האדם. וזה שאמרו ז"ל שהכל בבחירות האדם."
(שפת אמת על התורה, דברים, פרשת ראה, תרל"ב)