השבתות שאחרי תשעה באב נקראות על שם ההפטרה של פרשתנו, שבתות של נחמה. וכך מתחילה ההפטרה:
(א) נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם:
(ב) דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ… ( ספר ישעיה פרק מ)
רש"י במקום מפרש פסוק זה כקריאת האל לנביאים: "נחמו אתם נביאי נחמו את עמי".

המדרש, בראיה וקריאה חריפה, לוקח פסוק זה ומתאר דיאלוג סמוי שהיה בין הנביאים להקב"ה. המדרש מתאר שכאשר הנביאים באו לומר נחמות לישראל, ישראל לא קיבלו. עד שהלכו הנביאים אצל הקב"ה: "באים כולם אצל הקדוש ברוך הוא, אומרים לו ריבונו של עולם, ביקשנו לנחם אותה ולא קיבלה.
אמר להם הקב"ה בואי עמי אני ואתם נלך אצלה ומנחמים לה נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם" (פסיקתא רבתי פרשה כט)
מהי נחמה?
איני יודע, אבל מה שברור הוא שהמדרש טוען שכדי לזכות בנחמה אנו נדרשים לאל עצמו. ואולי ניתן לומר: שאנו נדרשים להעז ולהגיע למקום האלוהי בתוכנו כבני אדם, המקום שהוא באופן פרדוקסאלי עצם נקודת האנושיות שבתוכנו, ושם לפגוש את הנחמה ומשם לנחם. הארת הפנים האנושית, פתיחת הלב האנושי, המגע הפשוט, האומץ להרגיש ולדבר משם, אולי משם מתאפשר חלק מאותה נחמה אינסופית.

עם ישראל אחרי ימים לא פשוטים, אם בעבר יכולנו בתיאור התקופה להסתפק במילים "ימים שבין המצרים", נדמה שלאור האירועים האקטואליים היום קשה להסתפק בכותרות. הרגשות פשוטים וגם מורכבים. הכאב על האבדן עצום ויחד איתו נשמעת גם ההודיה על ההצלה.. הימין והשמאל נוגעים אחד בשני, והשאלות והתקוות נשמעות בקול.
אמנם קול זה הוא בעיקר בפנים, ועדיין מחפש את מילותיו המדוייקות והמנחמות בכדי להשמע בחוץ.
על ימי החורבן מנבא הנביא זכריה (פרק ח – מומלץ לפתוח תנ"ך ולקרוא את הפרק) בפסוקים נפלאים, שיהפכו לימי שמחה:
(א) וַיְהִי דְּבַר יְדֹוָד צְבָאוֹת לֵאמֹר:
(ב) כֹּה אָמַר יְדֹוָד צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ:
(ג) כֹּה אָמַר יְדֹוָד שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלַם עִיר הָאֱמֶת וְהַר יְדֹוָד צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ:
(ד) כֹּה אָמַר יְדֹוָד צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים:
(ה) וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ:
(ו) כֹּה אָמַר יְדֹוָד צְבָאוֹת כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם יְדֹוָד צְבָאוֹת:

(טז) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם:
(יז) וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם יְדֹוָד:
(יח) וַיְהִי דְּבַר יְדֹוָד צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר:
(יט) כֹּה אָמַר יְדֹוָד צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ:
(כ) כֹּה אָמַר יְדֹוָד צְבָאוֹת עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת:
(כא) וְהָלְכוּ יושְׁבֵי אַחַת אֶל אַחַת לֵאמֹר נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי יְדֹוָד וּלְבַקֵּשׁ אֶת יְדֹוָד צְבָאוֹת אֵלְכָה גַּם אָנִי:
(כב) וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת יְדֹוָד צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי יְדֹוָד:
(כג) כֹּה אָמַר יְדֹוָד צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם:

אפשר להדגיש בפרק זה פסוקים רבים, הן את הפסוקים שכבר התחלנו לראות, זקנים ברחובות ירושלים וילידים משחקים, והן את הפסוקים שאנו כמהים אליהם בהם נדבר אמת, ואיש את רעת רעהו אל נחשוב… ואמת ושלום נשפוט…
אבל ברצוני לפתוח עוד מחשבות על היחס בין ימי האבל לימי השמחה. הוגים שונים כבר עמדו על סוד האור המתחיל להאיר מתוך החורבן. את הבנת תהליכי הגלות והחורבן ותהלכי הריפוי, אדם יכול להבין מתוך התבוננות בעמקי נשמתו או דרך תורת הסוד העוקבת אחר תהליכי עומק ויוצרת להם שפה.
חשוב לגלות את צורת ה'הקשבה' ולפתח את ה'עיניים' דרכם אנו יכולים לגלות את הסוד הטמון בגלות ובגאולה.

ניתן לתפוס את תשעה באב כיום בו אנו מבכים ומתאבלים על מה שהיה ואיננו עוד, אבל יתכן שביום זה הבכי הוא על מה שעתיד להיות וטרם בא, אבל אנו חשים את נוכחותו במימדים עלומים. ה'גאולה' הינה מילה בה כמוסים כמיהות ורעיונות רבים, זו מילה העונה על השאלה באיזה עולם היינו רוצים לחיות? מה הוא עולם שלם וטוב יותר? במה זה בא לידי ביטוי?
הבכי הינו בכי על העולם שטרם הגיע. יתכן גם שהעולם שאנו כוספים אליו התחיל להגלות אבל אנו לא רואים וממילא לא מאפשרים או מחזקים את תהלכי צמיחתו. יתכן שברגע שנתחיל לראות את אותם תהליכים, ימים אלו יתמלאו בשמחה מתוך אותה ערגה אליהם.

כשאדם מתעסק בענייני העתיד, החשש הוא שאם אין לו תמונה ברורה של מה שעתיד להיות, יכול להיות שהדברים כבר מתרחשים לידו, אבל הוא לא יבחין בהם כי יחשוב שזה לא מה שהוא ציפה לו. אף יותר מכך, – יתכן וילחם נגד התופעה ויחשוב שהיא שלילית כי היא הפוכה ממה שציפה לו.
מצד שני, לא במקרה חז"ל אמרו על המשיח שהוא בא ב'היסח הדעת' באופן מהותי, וכמו שלימד האדמוה"ז (האדמו"ר הזקן, חסידות חב"ד) שמצד אחד האדם צריך כל הזמן לצפות למשיח ולהתעסק בהבאת העולם לקראתו, אבל לדעת שהמשיח שיבוא אינו זה שציפו לו.
הפתיחות לאלמנט הלא צפוי הינו חלק ממהות הצפייה לעולם נגאל. ודורשת את יכולת הראיה הקשובה בו זמנית גם למקום המפתיע והלא צפוי: " כֹּה אָמַר יְדֹוָד צְבָאוֹת כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם יְדֹוָד צְבָאוֹת"(זכריה).

הרמב"ם בתיאורו את ימות המשיח אומר שאי אפשר לדעת מה יקרה עד שזה יקרה, ובכך דורש תודעה של פתיחות למה שיתרחש, כי אני לא יודע, ומכך אנו למדים שגם 'לא לדעת' היא עמדה.
לכן השאלה המרכזית הינה כיצד מקבלים עיני משיח?
במילים אחרות, האם מה שאנו מחפשים הינו זה אשר כבר היה? או שמא אנו מדברים על מבנה עולם מסדר אחר? האם תשעה באב הינו יום צער על מה שהיה ואיננו, או שמא האבל שאנו חשים ביום זה מומר לכמיהה אל מה שעתיד להיות ועדיין חסר מבנה ואין לו שפה, וזו שאלה מכרעת.
לדעתי, כמו בכל שאלה גדולה, יש מקום חשוב לשתי התשובות.

שאלה נוספת היא, אם אנו מדברים על 'סדר אחר', כיצד איננו נופלים לפח של אוטופיות לא ראליות הורסות עולם, אלא נכנסים למבני עומק ראליים של המציאות.
.מעט מאד אנשים עסקו בסוגיית הגאולה, מעט בכל דור עסקו בעומק של "הלכתא למשיחא" וחפשו לקדם את העולם מתוך תודעה רחבה ועומק של התבוננות.
המשותף לכולם היה אומץ וחשיבה רחבה, כולם העזו לבנות מושגים חדשים וכולם לא רק חלמו אלא בנו מבנים בשלים /מבוגרים/ עדינים ורכים יותר.
"הנחמה נובעת אולי מהשמחה, מהכמיהה אחר אותו אור העתיד ובא".

שבת שלום!