א. כל חורבן הוא דבר קשה. כל מלחמה מלווה בכאב גדול של הנותרים. לא רק בגלל האובדן של מי שכבר איננו, אלא גם בגלל שפעמים רבות לאחר החורבן אנו מוצאים את עצמנו עומדים כואבים ובושים מול אותה שנאת חינם מיותרת שגרמה לאותה מלחמה, ואולי זו היתה התחושה גם אחרי חורבן הבית.

הצער והבושה הגדולים יכולים להניע את הדור שעבר את זה, לבקש להנציח את יום החורבן. גם מתוך הצורך הבסיסי לתת לכאב שאין לו סוף לבוא לידי ביטוי "עד סוף כל העולם", וגם מתוך ההבנה שטבע בני האדם לא משתנה, ולאנשים שחוו את הכאב יש רצון גדול שהדבר לא יקרה שוב לבניהם ובני בניהם, כל שהם מבקשים זה: קחו יום, תעצרו, תתבוננו, תלמדו.

לחורבן אין נחמה, אדם יכול רק לעמוד מול הכאב לצעוק או לידום. ביחס לזה כבר כתב האדמו"ר מפיאסצנא לחסידיו בתוך גטו ורשא בשבת פרשת חזון (שבת אחרונה לפני שנרצח) – השבת אשר לפני תשעה באב, שנקראת כך על שם תחילת ההפטרה שקוראים בשבת זו מספר ישעיהו אשר חזה את החורבן "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על ירושלים.." – וטען שיש הבדל בין נבואות שנאמרו על ידי נביאים שרק שמעו קול ממרומים שסיפר להם על החורבן, לבין ראייה. מי שרק שומע על צרות יכול להתייחס לזה ולתת לזה רציונאליזציות שונות, אבל אדם שרואה את החורבן – על זה נאמר "חזות קשה מכולן".

ברגע שרואים את החורבן והכאב כמות שהם, הדבר אולי יכול להוות פתח לשינוי. הפתח שממנו משהו מתחיל להשתנות, עם כל הכאב. כי ראיית הכאב כמות שהוא גורמת לרואה לשנות, לא לתרץ, ולא לעשות לזה רציונאליזציה.

ב. לאורך הדורות ניסו חכמים שונים להתחקות אחר הסיבות שגרמו לחורבן הבית. הצורך האנושי בלחפש אחר ה"גורם" הוא ברור, אבל נראה שלא תמיד קל למוצאו, ולכך כמה סיבות: לפעמים הסיבה היא למעלה מטעם ודעת, ולפעמים הקושי נובע, כי הסיבה טמונה מתחת לשכבות דיבור ומציאות שגם בזמן הבית לאנשים לא היה קל לראות ולזהות. יש אזורים בנפש האדם שגורמים חורבן ולאדם קשה להביט בהם נכוחה.

ולכן אנו מוצאים כמה ניסיונות לתשובה:

– האם זו שנאת חינם?

הרי לכל מאבק וויכוח ניתן למצוא פיתרון לפני שהכול נחרב, ובמיוחד כשרואים איך הדברים נהרסים יום אחר יום. והרי יכלו לדבר, לברר, להגיע להבנות… אלא אם כן שנאת חינם רוחשת מתחת לכל הדיבורים. ואז – מדברים "כאילו" מדברים, מנסחים הבנות "כאילו" הבנות, מתקדמים במו"מ "כאילו" מתקדמים, מדברים על שלום "כאילו" שלום. (לעניות דעתי, שנאת חינם אינה שאלה של סיטואציה פוליטית, אלא של נטיה הקיימת בנפש האדם. שאם אדם אינו מתקן אותה יש חשש של חורבן ליחיד ולציבור)

-האם זה מפני שלא ברכו בתורה תחילה? (בבא מציעא דף פ"ה עמ' ב)

אולי הכוונה שעיסוקם גם בעולמות הרוח, ערכים ותורה, היה לא מתוך מקום של ברכה וענווה.

פרוש יפה לעניין שמעתי מפי הגאון הירושלמי ר' שלמה פישר: אדם לפי ההלכה צריך לברך ברכות התורה בכל בוקר לפני שהוא עוסק בתורה. ומה משמעות ה"בוקר"?

דוד המלך אומר בתהילים כ"ז: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש. שִבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" רש"י לפסוק נותן שני פרושים למילת "לבקר". מלשון בוקר – כלומר שדוד כוסף להיות בבית ה' בכל בוקר, והפרוש השני – לשון ביקורת.

טוען ר' שלמה שיש קשר בין שני הפרושים. הבוקר מסמל את ההתחלה החדשה, הרגשת הראשוניות. אדם שיכול ברעננות של בוקר לגשת לדברים שעסק בהם אתמול לא מתוך חוק "ההתיישנות" והאינרציה, במילא צורת החשיבה שלו תהיה בה גם מהביקורת, כל דבר נתון למחשבה מהתחלה..

ואם כך מובנת הביקורת של חז"ל על זה שלא ברכו בתורה תחילה. הם למדו תורה אבל בלי מידה של "בוקר", אלא מתוך האינרציה של אתמול, ולכן לא היו צריכים לברך ברכות התורה. הרי את ברכות התורה מברכים רק בבוקר, ואצלם הכול היה רק בבחינת המשך של יום האתמול, מה שהם האמינו וחשבו אתמול נותר ללא ביקורת ומחשבה רעננה, גם האמת של היום.. ואין כאן מה להוסיף בעניין ההשלכות של ביקורת זו לתחומים אישיים וציבוריים)

– ואולי הסיבה היא כמו שכותב ר' צדוק הכהן מלובלין: "…ומצד זה נמשך ממשלת העבדים והם גרמו חורבן הבית כמו שאמרו ז"ל (סוטה מ"א ע"ב) על שהחניפו לאגריפס, כי הודו בני ישראל להתפשטות גדר מלכות …עד שיגיע גם לעבדים…"

יש מצבים שבהם מי ששולט במלכות אינו כהן, וגם לא מלך ממלכות בית דוד, אלא עבד. בבחינת "עבד כי ימלוך". מלכות כזו מעצם טיבה אין בה ממידת המלכות, אלא הרי היא בבחינת התנהלות של עבד, הרי זה שלטון שאין לו דרך אלא חנופה ואין כאן מה להוסיף.

ג. בכתבי חסידות שונים אנחנו מוצאים התייחסויות מפתיעות ביחס לחורבן. וכך כותב ר' צדוק הכהן מלובלין: "איתא בשם הרבי ר' בער זצ"ל על פסוק "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" – פירוש כל רודפי ה', שרודף אחר השגת התגלות ה', יוכל להשיגוה ביותר בין המצרים. כמשל המלך כשאיננו בביתו יש ביכולת להגיע אליו בנקל יותר… כמו שראינו שדייקא אחר חורבן הבית התחיל התפשטות והתרבות תורה שבעל פה על ידי התנאים ואמוראים שעמדו אחר זה דוקא. וכמו שאמרו במדרש (תנחומא ריש פרשת נח) שעיקר התגלות תורה שבעל פה הוא דייקא על ידי צער ויסורים ועליהם נאמר "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול"…

והוא כאמרם ז"ל 'במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד' וכאמרם ז"ל (מנחות כ"ט ע"ב) מאי טעמא תליא כרעיא דה' וכו' דאי הדר בתשובה מעיילי ליה. וליעייל בהך לא מסתעייא מלתא וכו' בא לטהר מסייעין אותו (הגמרא דנה בצורתה הגרפית של האות ה' ושואלת מה הטעם לכך ש'הרגל השמאלית' באות ה' תלויה באויר ואינה מחוברת? ועונה שהדבר מסמל את הסיוע שנפתח מלמעלה דרכו בעל התשובה יכול להכנס). כי על ידי הריחוק והסתר נצרך אחר כך להחזיק במקום גבוה יותר למעלה:" (פרי צדיק פר' מטות אותי י').

יש פה עמדה הפוכה ממה שציפינו. לכאורה החורבן הינו נתק בתוך העולם. הרי בית המקדש הינו מקום החיבור שבין שמים לארץ. אבל, אומר ר' צדוק הרי הקב"ה נמצא, ואם הבית שבנינו לשמו – וכמו שאומר שלמה בחנוכת בית המקדש, אנחנו ביקשנו לבנות בית: "…ה' אמר לישכון בערפל. בנה בניתי בית זבול לך וגו' "(מלכים ח' פס' י"ב-י"ג) – הרי המצב אומר שהקב"ה חוזר כביכול להיות בכל מקום, ואם כן ההתגלות שעד היום הייתה דרך "קונספציה" מסוימת, הופכת להיות קלה יותר ובכל מקום. כל זה מבחינת השינוי שמתרחש בתפיסה הדתית. אבל גם מבחינתנו חל שינוי, ופה כרגיל אנחנו כדרכה של האמת, נפגשים בפרדוכס. מצד אחד האין סוף ברוך הוא נמצא בכל מקום, מצד שני יש צד, שיש יותר קושי להשיגו. נשברה הקונספציה הרגילה, נשברו ה"כלים" הרגילים שדרכם נוצר הקשר ביני לבינו. הצורך בקשר איתו קיים ודוחק ובמילא "עליי להחזיק במקום גבוה יותר" על מנת לבנות כלים חדשים לקשר הישיר איתו.

השינויים שחלים בעולם הרוח הינם רבים. ישנם סיפורי חסידות שונים שבהם מתוארת ביקורת על מי שלא נותן את ליבו ודעתו על השינויים שחלים ביחס בין האדם לבוראו. בחלקם מעמידים את מי שזוכה לגילוי אליהו (גילוי ע"י דמותו של אליהו שמופיעה לעזור) כגילוי נחות ממי שזוכה לגילוי "היחידה" שבנפשו (הדרגה הגבוהה ביותר בנשמתו של האדם).

העולם השתנה, הגילוי הפנימי נתפס כגבוה מהגילוי החיצוני.

האם קל להתנחם בזה? מה ה"כלים" שנדרשים לדורנו.

אנחנו עדיין מחפשים, מנסים. וכבר כתב ברל קצנלסון על כך שמה שאפשר בימיו זה רק ליצור "מבואות". מי יודע לאן נגיע? אנחנו ובנינו ובנותינו אחרינו. ועל כך נאמר שלעתיד לבוא ימים אלו יהפכו לימי שמחה.

ובפרי צדיק פרשת פנחס אות ט': "אבל באמת כל זה היה הכנה שיזכו על ידי זה לאור גדול אחר כך. על שבירת הלוחות אמרו (שבת פ"ז.) יישר כחך ששברת. שעל ידי שבירת הלוחות זכו לאור תורה שבעל פה מטלא דעתיקא (טל היורד ממקום גבוה המכונה "עתיק" בשפה הקבלית) , וכמו שדרשו (שמות רבה פ' מ"ו) אל תצטער ובלוחות שניים אני נותן לך שיהיה בהן מדרש הלכות ואגדות. ובט' באב נולד תיכף משיח כמו שאמרו (איכה רבתי פ"א פ' כי רחוק ממני מנחם) והיה חורבן הבית הכנה …"
הכנה למה?

למקום שאין בו יותר גלות,

לבית שלישי שאנו תפילה שיצליח.