ריגול, מטרות וכישלונות:

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם: (ג) וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה:

(במדבר פרק י"ג)

וברש"י:
כֻּלָּם אֲנָשִׁים – כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות ואותה שעה כשרים היו:

הסיפור ידוע. ועדות חקירה חוזרות וקמות לאורך כל הדורות. מה קרה שם? למה?

ולמה תמיד לנו? הרי יכלו לצפות את זה מראש שישלחו אנשים והם ילכו ויבואו ויגידו..?

הסיפור נראה כתקרית מצערת אבל הרי זו גדולתן של 'סיפורים גדולים'- שאתה חש שהם נצחיים.

ישנם חלקים שהם אימננטיים למערכת ואשר גורמים לסיפור להתרחש כפי שהוא מתרחש.

המערכת כביכול מורכבת, כאשר הכשל, הצער ואולי גם הלמידה והתיקון, הם חלק מהמבנה הפנימי שלה.

בחרתי בשתי פרשנויות (ה"שפת אמת" מעולם החסידות וספר הזוהר) המנסות לעמוד על מבנים פנימיים מחוללי תסבוכת, אשר הרבה פעמים מתחוללת על רקע הפער שבין הרצון, לבין קולות אחרים הנדחקים אבל עדיין רוחשים, ועל הפער שבין החלום למציאות ואי הבנה/הכלה לתהליך הנדרש במעבר בין האחד לשני.

שפת אמת במדבר פרשת שלח תרל"ט: ( כל ההוספות בסוגריים הם הסבריי לנוחות הקורא)

" יש להבין עניין שליחות המרגלים. ובאמת מצינו בדרשות חז"ל כמה טעמים על שאיחרן המקום ב"ה במדבר ארבעים שנה עיין שם אם כן מה הוי סלקא דעתך מעיקרא?( השפת אמת שואל: לכאורה הייתה סיבה מדוע עם ישראל נזקק לשהות של ארבעים שנה במדבר, גם ללא צורך בעונש, אם כך מדוע שלח משה מרגלים עכשיו והרי העם היה צריך עוד זמן לתהליך לפני כניסתו לארץ?)

וכתיב לכל זמן ועת כו' שהיה עת מיוחד להכניסם לארץ ישראל? (ואף יותר מכך, לכל דבר בעולם יש את הזמן שלו שאז הוא בשל לאותה התרחשות, ואם עם ישראל עוד לא נכנס, סימן שעדיין לא הגיע הזמן?)

אבל כתיב תחת השמים. אכן למעלה מן תחת השמים יש חפץ בלי עת. (עונה השפת אמת, אכן נכון, יש דברים שצריכים להתנהל על פי הזמן הראוי להם בעולם, אבל יש גם מצבים שאם אתה נוקט בהם עמדה שהיא 'מעל הטבע' , אזי המציאות נענית לך אף היא למעלה מהטבע. בעולם של ה"למעלה מהטבע", הזמן לא משחק תפקיד. ישנם זמנים ותקופות שבהם האופן הראוי הוא התנהגות שמעל הטבע, שבו אינך מתנהל על פי החוקיות של העולם הזה. יש תקופות של שינוי, שבהן נדרש 'דילוג' והבנה שהמציאות מתנהלת לפעמים לא רק בגדרי סיבה ומסובב אלא בלשונו של בורנו שולץ: זמנים שנעים על ציר אחר)

וכן היה מדרגת בני ישראל במדבר שהיו למעלה מן הזמן. לכן היה בכחם לכנוס בלי עת שנתקן מצד הטבע. (כל התנהלות בני ישראל ביציאתם לחרות הייתה מעל ההיגיון והטבע)

ולכן המרגלים הבינו כי אין העת מיוחד להכניסם וזה הי' אמת כנ"ל. (המרגלים לא טעו מנקודת מבט של ההיגיון. הם לא שיקרו, אבל הבעיה הייתה שהם לא היו מוכנים 'לקפוץ' למערכת אחרת שמעל הטבע אשר לשם כך נדרשת אמונה:)

אעפ"כ היה להם להאמין בהבורא יתברך, כי היו נכנסים.

וזה שאמרו יהושע וכלב: טובה הארץ מאוד כו' אם חפץ בנו ה' והביא כו'.

פירוש: כי אם שלא נתקן עדיין הארץ, אבל כאשר יכניסם הבורא יתברך, תתרומם ותתעלה הארץ למעלה מהטבע והזמן כנ"ל: ( עד כאן ההסבר הראשון: אכן עם ישראל נזקק לארבעים שנה במדבר, לזמן, לתהליך, כי הם בחרו לחיות על פי הנהגת הטבע, אבל הייתה גם אפשרות אחרת, גם אם יבואו ויטענו שזה לא הגיוני! נכון- זה לא הגיוני!.

ולכל מי שמתקומם והקולות הפנימיים בתוכו זועקים: "טוב מאד" איננו רוצים הנהגות ניסיות,פלאיות וכיוב"ז. אכן סוד יש בדבר, זאת המורכבות של הרגע הזה בהיסטוריה- וכפי שידוע- כל כשלון או חטא שכתוב בתורה, הוא עצמו בבחינת תורה.

הבחירה לצאת מסדר ההנהגה של "למעלה מהטבע"- אף היא נדרשת לפעמים בחיים, זאת יודע כל מי שניסה בחייו לממש חזון, ליצור שינוי ואולי אף "מהפכה" הן בחייו האישיים הן בהקשרים חברתיים, או כל מי שחי גם במישורים היצירתיים, יש הגיון גם באפשרות לתת לעצמך לדלג ,לקפוץ, ליצור שינוי מעל הזמן וההיגיון במצבים שונים- בהחלטה הזו, בהכרעה הזאת עם ישראל נכנס כבר לחוקים של הטבע. הייתה בזה בחירה אלוהית ונפשית לחיות בתוך סדר העולם ובו לחולל שינוי ובו לחולל חזון. הכרעה לאנושיות של העולם הזה.

אלא שגם לבחירה בלחיות בתוך הטבע יש מחירים, כי אז נוצר פער בין החזון למציאות היום יומית האפורה ומעבר זה דורש סבלנות, הבנה ולימוד. ועל כך ממשיך השפת אמת ומפרש:)

איתא בזוה"ק כי המרגלים חשבו הכא אנן רישין ובארעא לא נזכי להיות רישין. (חשבו המרגלים הרי כאן במדבר אנחנו ראשין ובארץ לא נהיה ראשים)

אכן לכאורה נראה כי ודאי כל מה שאמרו המרגלים היה בעבור כללות בני ישראל. וכיון שנבחרו להיות שלוחי בני ישראל ודאי היו בטלין אל הציבור, ואיך נוכל לומר עליהם שדיברו מחמת נגיעת עצמותם?

אבל נראה לבאר הענין: כי דור המדבר בכלל היו בחינת ראש. כי הדור שיצא ממצרים ושמעו הדברות בסיני הם ראשין לכל הדורות. ..

אכן דור המדבר היו כולם בחי' רישין.

ובודאי אמת הדבר כי הכניסה לארץ היה מדריגה אחר מדריגה והם לא רצו שיפלו ממדריגת רישין כנ"ל. ודור המדבר היה להם התגלות כבודו יתברך כדמיון התגלות הנשמה בראש. ובודאי מי שהוא במקום עליון קשה לו ליפול למדריגה תחתונה כמו שקשה אל הנשמה לרדת למטה. ( המרגלים טענו אנחנו בבחינת "ראש". איננו שייכים לעולם ההיסטורי, התהליכי המתקדם צעד צעד, מדרגה אחר מדרגה. אלא שהם לא הבינו שזה מצבו של האדם בעל כורחו בעולם הזה:)

ובעל כורחך אדם נברא.(כאן אנו נכנסים להסבר השני.יש הנהגת ראש שהיא הנהגה שבה הדברים כבדרך פלא נמצאים במלוא עוצמתם מההתחלה. אתה רוצה או חולם על רעיון מסוים והכל כבדרך פלא מתרחש ללא בעיות, ויש הנהגה אחרת של "מדרגה אחר מדרגה" שבה יש סדר ותהליך לדברים, התחלה והתקדמות וכו'. החשש של המרגלים היה שאם הם עוזבים את המדבר, הם צריכים להיכנס להיסטוריה המתנהלת בהדרגה ומכך חששו)

אבל היה להם לבטל עצמם לעשות רצון הבורא יתברך. ולהבין מאמר חכמינו ז"ל יפה שעה אחת (בתורה) [בתשובה] ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא כו' וכמ"ש מענין זה במ"א:

ובכן עד כאן מצאנו שני הסברים :הראשון מדבר על הפחד של ה"אנשים" להסכים ל'קפיצה" המאפשרת התנהלות שאין בה הגיון למרות שגם התנהלות כזו הינה אופן של עשייה במצבים מסוימים בחיים.

וההסבר השני (אפשר לומר שהוא הפוך), שהאנשים חששו מעזיבת החזון ומה'נפילה' להתנהלות הדרגתית וטבעית. יש כאב גדול בתהליך שאדם עובר מחזון להגשמה ומציאות. אין פה רק עניין הדורש סבלנות אלא יכולת להכיל את השינויים הנדרשים ולפעמים את המגבלות. לרוב הדברים בדרך עוברים תהליכי שינוי בגלל המפגש עם המציאות.

המנגנונים המוזכרים הינם גורמי כשלון, מבנים פנימיים הגורמים לאדם להעמיד לעצמו משימה אבל להיכשל בו זמנית, או להכריע לטובת מערכת חוקים אחרת מתוך סירוב לאפשרויות העומדות לפניו.

מערכת פרשנית אחרת אנחנו מוצאים בזוהר על פרשתנו:

" וידבר יי' אל משה לאמר. שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען וגו'.
… א"ר חייא בשעתא דנטי ערב ושמשא נטי למיעל כדין אתחלש תוקפיה כדין שלטא שמאלא ומשתכח דינא בעלמא ואתפשט (לעילא) וכדין בעי ב"נ לצלאה ולכונא רעותא (ס"א לצלאה דישכח רעותא) קמי מאריה…" { בתרגום חופשי: בשעה שנוטה הערב והשמש נוטה לשקוע, אזי נחלש כוחה, ואז השמאל שולט ונמצא הדין בעולם מתפשט. ואז צריך האדם להתפלל ולכוון רצון (יש אומרים להתפלל שימצא הרצון) לפני אדונו}.

יש מצבים בהם השמש שוקעת, האור הגדול נעלם ואז יש מקום לדין לשלוט בעולם. כוחות הלילה, כוחות הערבוב כמו שהזוהר מתאר בהמשך מתחילים להשתלט על העולם. אותה ערבוביה נכנסת בחלק מהנפשות ומראה להם דברים, חלקם דברי אמת וחלקם כזבים. בשעות כאלו האדם צריך להתפלל על מנת שיהיה שוב רצון של חסד בעולם, אולי אף שיהיה בכלל רצון מול האוטומטיזציה והערבוב הפושט בכל.

עם מה הזוהר מתמודד פה? האם יש פה ניסיון לברר מתי מתחילות בעיות?

האם הזוהר מצייר לנו תמונה (המעוררת גם תחושות), מה קורה כאשר הדמונים מתעוררים לחיים?

האם זה מה שגרם לערבוביה שהשתלטה על העם לפני מימוש החזון ?

מסע שתחילתו ביציאה לחרות ומטרתו הקמת העם היהודי במדינת ישראל מסתבך בערבוביה?

אולי הסתלקות האור מופיעה תמיד במצבי מעבר אלו, ואז האדם נדרש להתפלל על הרצון?

אבל הדבר לא מסתיים כאן. הזוהר עובר לתמונה מקבילה שבה משה מדומה לשמש. משה רוצה לראות את הארץ המשולה ללבנה, אבל כאשר השמש זורחת לא רואים את אור הלבנה והוא נבלע בתוכה. מה קורה כאשר השמש רוצה לראות את הלבנה? מה קורה שנוצר בה געגוע וכמיהה לראות את הלבנה המדומה בשפה הקבלית גם לארץ (ספירת המלכות),

לשמש אין ברירה אלא לשלוח "מרגלים" מחוץ לעצמה, אולי לקחת מרחק על מנת לראות את "הארץ",

הרי הדבר ה'בלוע' יוצר געגוע אם אינך 'רואה' את הדבר שאליו אתה מתגעגע מחוץ לעצמך.

ומה קורה כאשר המרגלים לא מבצעים את שליחותם ?

א"ל קב"ה משה כד אתי נהורא דשמשא אתכליל סיהרא בגוויה השתא דאנת שמשא היך יקומון כחדא שמשא וסיהרא לא נהיר סיהרא אלא בשעתא דאתכניש שמשא אבל השתא לית אנת יכיל. אי תבעי למנדע מנה שלח לך אנשים לגרמך בגין למנדע. ת"ח משה אי תימא דהוא לא ידע דלא ייעול לארעא בזמנא דא. לאו הכי אלא ידע והוה בעי למנדע מנה עד לא יסתלק ושלח לאלין מאללי כיון דלא אתיבו מלה כדקא יאות לא שלח זמנא אחרא עד דקב"ה אחזי ליה דכתיב עלה אל הר העבדים הזה וראה את הארץ. וכתיב ויראהו ה' את כל הארץ. {ובתרגום חופשי: אמר לו הקב"ה למשה, כאשר בא אור השמש נכלל אור הלבנה בו. עכשיו אתה שמש איך יתקיימו כאחד השמש והירח, לא מאירה הלבנה אלא כאשר נאסף השמש,

עכשיו אינך יכול. אם תרצה לדעת, שלח לך אנשים , בשביל עצמך כדי לדעת.

בוא וראה , אם תאמר שלא ידע משה שלא יכנס לארץ בזמן הזה?

לא כך,, אלא ידע והיה רוצה לדעת ממנה לפני שהסתלק, ושלח את אותם המרגלים וכיוון שהם לא השיבו דבר כיאות, לא שלח פעם נוספת, עד שהקב"ה הראה לו שנאמר "עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ}

יש פה כמה מימדים של טרגיות שהזוהר עומד עליהם. הראשון הוא הגעגוע של משה שרצה לראות את הארץ, את הדבר אליו הוביל את העם, והגעגוע הזה נותר ללא מענה בפרשתנו עד שהקב"ה עושה עמו חסד ומראה לו את הארץ. ויש אולי, גם את הטרגיות במצבו הקיומי של כל אדם, ההבנה בצורך של האדם לראות את הדבר שאליו הוא כמהה ,להרחיקו ממנו כי רק אז הוא יכול לראותו, כי אם הדבר לא יורחק, הדבר יישאר בלוע באורו. אבל כאשר הדבר מורחק ומתווך על ידי 'אנשים' החשש הוא שהם ישיבו 'שלא כראוי',

והתיווך יאכזב.

כיצד אדם יכול להרחיק ולראות, ובכל זאת להתגעגע?

גם בחיינו- באנו ארצה.

מה היחס בין החלום למציאות?

בין המציאות לגעגוע?

ואם אדם זוכה, הוא רואה ומבין. רואה ומברך.

והלוואי שנזכה לראות גם בהסתלקות האור את הגעגוע והכמיהה במלוא ברכתה.