עננים שחורים ומכבידים נישאים מעל ראשינו בקיץ הישראלי הקשה הזה. מרגע שהוכרה וחדרה לתודעה הידיעה המחלחלת על חטיפת הנערים אייל, גיל-עד ונפתלי, מצאנו עצמנו מיטלטלים, כמעט כגוף אחד, בין תהומות של כאב וייאוש, לעוצמות של תפילה ותקווה, מתנפצים אל מול בשורת האבדן, מתעטפים יחד בצער האבל, נקרעים בהלם ותדהמה אל מול זוועת הנקמה, מתכסים בבושה לנוכח אבדן צלם האנוש וצלם הא-להים שלנו עצמנו, מתחפרים בעייפות וזעם בשל פרעות אויבינו, מושפלים בפגיעות ואבדן הריבונות בארצנו שלנו, ומתגלגלים בחוסר אונים מוכתב מראש אל סבב הקזת הדם הדו-שנתית בגבולנו.

מתוך בליל התחושות וסבך התהיות שמזמן לנו הקיץ הזה, דורשת פרשת פנחס שלא אחמוק מהתייחס לעניין אחד, והוא הקנאה והקנאות, זו שמולידה נקמות ובוראת מנהיגים מטעם עצמם, ומציגה לנו, הקהל הדואב והדומם, אלטרנטיבה תקיפה וחד משמעית לתחושות הבלבול וחוסר האונים שאופפות אותנו בעמדנו מול רוע.
אז מי את, הקנאות? ומה טיבך?

הרב שמשון רפאל הירש, איש המאה ה-19 בגרמניה, שהיה גם חובב לשון ובלשנות, עמד על הקשר בין קנאות וקניין, וכך הסביר (בפירושו לשמות כ"ה): "קנא" קרוב ל"קנה": 'לטעון טענת קניין ובעלות, לתבוע דבר בדרך של תביעת זכות, לתבוע עלבונה של זכות שנפגעה, זכות של עצמו או של אחר'.

את הקנאה והקנאות ניתן למצוא במקומות רבים במקרא, החל בקנאת רכוש פשוטה, כמו זו שמקנאים הפלשתים ביצחק, שזרע בגבולם וראה ברכה ביבולו (בראשית כו,יד) 'וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר, וַעֲבֻדָּה רַבָּה; וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים', דרך קנאת הבעל החושש לחוסר נאמנות אשתו (במדבר ה יד) 'וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ', וכלה בקנאות דתית, מסוגם של פנחס (במדבר כה,יא) 'בְּקַנְא֥וֹ אֶת קִנְאָתִ֖י' ואליהו (מלכים א יט) המעיד 'קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', שקנאו שניהם לכבוד הא-להים ויצאו למסעות הרג ונקמה בשמו.

גם אם יקשה הדבר לאוזניים מודרניות, יש להודות שבכל המקרים הללו רגש הקנאה כשלעצמו מובן, ולעתים אף מבורך. אנשי – מקרא יכולים לטעון שהם לומדים ומעתיקים אותה ממידותיו של א-להים, שמעיד על עצמו (שמות כ,ד): "כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא– פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי".
הקנאה נולדת מן הקניין, והוא, כידוע, יחס של בעלות וזיקה בין אדם לחפץ או למקום, בין אדם לאדם, או בין אדם לא-להים. כל מערכת יחסים נושאת בתוכה הבטחה לערך ולמשמעות, וכשהיא מופרת או מאוימת, עשוי אחד הצדדים להתקומם ולנסות להשיבה באופן תקיף ואפילו תוקפני – במעשה של קנאות וקנאה. אז האם טובה או רעה היא הקנאה?

חז"ל מבטאים שאלה זו בהתלבטותם כיצד לפרש את הפסוק הפותח את פרשת הסוטה (סוטה ג ע"א): "תנא דבי רבי ישמעאל: אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח, שנאמר: 'ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו'. מאי רוח? רבנן אמרי: רוח טומאה, רב אשי אמר: רוח טהרה".

הצד הטמא בקנאה גלוי לעין: הקנאה מביאה עמה לא פעם אלימות וכוח, ואלה נגזרות מעצם הניסיון להחיל בעלות על דבר או ישות שמחוצה לנו. כל עוד זיקת הקניין היא לרצון כל הצדדים – לא נדרש כוח כדי לממשה. אך מרגע שהזיקה הופרה ומישהו אינו מעוניין בה, נראה שרק כוח יחזיר את המצב לקדמותו. הצד הטהור והנסתר שבקנאה, כמדומני, היא עובדת היותה ביטוי לקשר ואכפתיות. אל מול מציאות מקולקלת, בה הקשר מאוים ואויבים עומדים לו מבית או מחוץ, ניצב הקנאי ואומר: כואב לי! הקשר הזה חשוב ומשמעותי לי מכדי להרפות. כי זאת יש לדעת: האויבת האמתית של הקנאות אינה מתינות. ניגודה המוחלט של הקנאות הוא ההפקר. הרפיה ורפיון, שמביאים לא פעם להתפוגגות ואבדן מוחלט.

הרבה מאירועי הימים האחרונים אני חווה דרך עיניו של איתמר, בני בן החמש. אני נוהגת שלא לשתף אותו בהתרחשויות כל עוד אינן נוגעות לו, אך אתמול- כשהגיעו האזעקות אפילו לתל אביב השלווה, ומטחי פצמ"רים הניסו גם אותנו למרחבים מוגנים, ניסה איתמר לראשונה להבין מדוע שונאים אותנו הערבים ומה הם רוצים מאיתנו. כששיתפתי אותו במאבק הקיים בין שני העמים על אותה פיסת אדמה, הוא אמר, בדרכו הנעימה: אז אמא, אולי פשוט נוותר להם, וניסע לוושינגטון?..

כאן, לראשונה, נדרשתי לשבת עמו ולהציג בפניו את עצם הקשר והמשמעות שאנו מייחסים לארץ הזו. לא כדי להצדיק את המלחמה, אלא כדי לתת משמעות לימי השלום.

נראה לי שזה המסר שמנסה התורה ללמד בכמה מתגובותיה לקנאות: פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן לא מגונה אמנם, אך זוכה ל'ברית שלום' – ברכה שמכאן ואילך התמודדויותיו עם מציאות חסרה ילוו בשלום ונחת. אליהו הנביא, שהרג 400 נביאי בעל עובר מסע חינוכי בהר, שאמור ללמדו שהתגלות א-להים אינה ברוח וברעש ובאש אלא בקול דממה דקה, ואילו הבעל המקנא לאשתו מתבקש להביא את חרדותיו וחשדותיו למקדש, שם – בטקס המשלב את הכהן, האישה, עפר המקדש, ואפילו א-להים בכבודו ובעצמו – נכרתת ברית שלום חדשה בין כל הצדדים השותפים.

אם יש קרן אור של תקווה בכל הימים הנוראים שעברנו לאחרונה, דומני שהיא התבטאה בדמותם המרשימה של הורי הנערים החטופים שהצליחו לבטא תקיפות ורכות, כאב ואיפוק, עוצמה ומתינות – דווקא בימים הקשים ביותר שעברו עליהם.

אם יש תשובה לקנאות הזוועתית שהשתוללה ברחובות מבית ומחוץ, הרי היא בקול הדממה הדקה בה הצליחו לבטא את עצמת אהבתם ושייכותם לילדיהם, למוסדות המדינה, ולחברה הישראלית כולה, מבלי לפגוע לרגע באהבת כל אדם ואמונתם בצלם הא-להים שבו.

ולוואי ונדע ימים שקטים של שייכות וקשר שאין עמהם כוח.

שבת שלום!