ספר במדבר: פרק ח', פסוק א' – פרק י"ב, פסוק ט"ז
אנחנו במדבר,חם לנו..מילים של חזון כבר לא מרוות, אנחנו רוצים את הממשות ולא את ה"עתיד לבוא". זו לא פנטזיה של מוח קודח,אנחנו באמת מעדיפים את "הבצלים ואת השומים..הקשואים" ולא לחם הבא מהשמים אפילו שטעמו כטעם "לשד השמן ועינו כעין הבדולח".אנחנו רוצים את ה"טעם" ולא לחם פלאי "שכל טעם שאדם רוצה לטעום ,טועם בו".

אין זה משנה שישמעו קולות או פרשנים שיטענו: זה הכל בגלל שיש לך עדיין אופי של עבד,עדיין לא יצאת ממצרים,לכן אתה כמהה לממשות..לכן אתה עייף ויגע.
אני לא יכול יותר! -"נפשנו יבשה".
גם למשה נגמרות כאן המילים: "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו" .אין לו פתרון לעם שנפשו יבשה וגם הוא נשבר "האנוכי הריתי את כל העם הזה אם אנוכי ילדיתהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק..".נפש יבשה מביאה לתאווה "ויקרא שם המקום ההוא קברות התאווה כי שם קברו את העם המתאוים.." וגם הוא מבקש נפשו למות "ויאמר אם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך…".
אחר כך הם נוסעים לחצרות,לבית עדיין לא הגיעו..הם על הסף.
מהמשבר הזה יוצאים עם שבעים נביאים ועם תפילה:"ומי יתן כל עם ה' נביאים,כי יתן ה' את רוחו עליהם.." .
זו רק שאלה של זמן להבין שככה לא בונים מדינה ושהעם זקוק להתגלגל עוד ארבעים שנה במדבר ולדור חדש שרק הוא יוכל להיכנס לארץ.יתרונו של הדור הבא אינו רק נפשו הרעננה,אלא גם שהוא נושא בתודעתו "זיכרון היסטורי" שהיה כזה דבר "מצרים"..ושהיו כבר משברים של "נפש יבשה".

האדם נידון למסע.

כמו כל סיפור טוב, הוא חוזר כל שנה ובכל יום.תלמידו של ר' נחמן העיד על רבו שהיו ימים שהוא היה מתחיל באותו יום אלפי פעמים מחדש. נופל וקם וממשיך לקום.
אין זה קל לצאת ממצרים כל יום ולהמשיך הלאה,למרות הקיום הסיזיפי.

האדמו"ר האחרון של חסידות חב"ד,באחת מהתורות שאמר בליל שבועות לפנות בוקר טען:שכמו שיש יציאת מצרים לפני מתן תורה ,כך יש יציאת מצרים אחר קבלת תורה,הפעם זו יציאה ממייצרי הקדושה.

גם הקדושה יכולה להפוך למייצר וכך כל אמונה וכל אידיאולוגיה."צדיקים אין להם מנוחה לא בעלם הזה ולא בעולם הבא" נידון האדם לחיות כל הזמן בדרך אל…
וכך מסביר בעל מי השילוח את הסיבה שלפני כל מסע במדבר היו תוקעים "תרועה".
"..כי נסיעה הוא כשאדם יוצא לדרך ולא יודע מה יולד לו..וצריך להרעים ולצעוק לה'..וכן קודם הנסיעה היו תוקעים תרועה,כי תרועה היינו קול רעם.כי בשינוי הזמן צריך האדם לצעוק לה' שישמרו מכל דבר רע שיבוא נגדו. ועתה שהתחילו לנסוע לארץ ישראל ונסע הארון קודם כתוב:קומה ה'.היינו שהתחיל להתפלל(משה) שיהיה הנסיעה הזו לשלום מכל פגע רע בדרך."

בכל פרשת המסעות רואה בעל מי השלוח פרשה חשובה עד כדי כך שהוא מקדים ואומר:"בזו הפרשה יוכל האדם לכלכל בה כל ימי חייו"

הנסיעה היא תמיד יציאה מחוץ לגבול ,למקומות שעדיין אין מנוחה בהם,מקומות שוממים ,ובלשון המקרא,מקומות של נחש ,עקרב..צימאון..והרי נפשי גם –ואולי בעיקר-היא המלאה מכוחות אלו,הבאים "מעולמות שנחרבו",כוחות של חדלון ומשבר,אשר בגללם חוסר השקט שבי מביא אותי למסע בכדי "שהכניסם לקדושה וזה נקרא נסיעה".אבל גם בעולם של "מסע" ,יש רגעים שבהם אדם צריך לחנות , אלו זמנים של חניה.האדם זקוק אז לסבלנות,"שלא להתפשט מחוץ לגבול ואז האדם מוכרח לסבול..יום או יומים או חודש או שנה כפי רצון ה' יתברך.."הענן נמצא על המשכן ,האדם צריך לחכות "עד שיהיה רשאי ליסע ולקנות חדשות.. (דברים חדשים) דוקא אז יש גדרים של קדושה,אלו ימים של צער "ואז נאמר ושמרו בני ישראל את משמרת ה'.היינו שהיה צריך לשמור בכוח שלא ידחקו את הקץ ואת השעה". חיים אנו במתח שבין המסע לחנייה.בין הנפש היבשה לבין הזמן שבאמת אדם צריך לחניה.

ואיך אדם יכול לדעת מה ?ומתי?

– פה אשאיר את השאלה פתוחה .
וכמו שמסיים ה"מי השלוח": ובשביל זה יושיע לנו ה' יתברך.