במדבר פרקים י"ט – כ"א

שלשים ותשע שנה ארכה הדרך מפרשת שלח דרך פרשת קורח לפרשת חוקת. פרשת שלח החלה בגבול הדרום-מערבי של הארץ. שנה לאחר יציאת מצרים, נשקפים מקדש אל ארצם המובטחת בני ישראל – חווית היציאה עוד רעננה ותורתם חדשה. שלשים ותשע שנה אחר כך, עדיין מביטים ישראל לארצם, עתה הם חבוטים ומצולקים, הם בגדו בחזון הארץ, הובסו על ידי עמי כנען (פרק י"ד,מ-מה), נענשו בנדודים חסרי תכלית, הוסתו על ידי קורח ומרעיו למרוד במנהיגיהם, נענשו והוסיפו לנדוד.

עתה, סוף-סוף, מגיעים בני ישראל לסוף הדרך ויותר מתמיד הוא נראה כ Dead End . מרים מתה (פרק כ,א) אהרון מת (כ,כט) נגזר על משה שימות לפני הכניסה לארץ (כ,יב), האדומים לא מניחים לישראל לעבור בגבולם אל הארץ (אדום שכן בדרום-מזרחה שח הארץ, בחלקה הדרומי של ממלכת ירדן דהיום) ועל כן הדרך מתארכת עוד (כ,כא), הכנענים לוחמים בישראל (כא,א), הנחשים הורגים בהם (כא,ו), ואף האמוריים של סיחון השוכנים במזרח הארץ אינם מניחים לעבור בגבולם (כא,כג). אכן, בני ישראל מגיעים 'על הג'נטים'. וכמה מפתיע סופה של פרשת התלאות הזו – בסוף הפרשה, בני ישראל מתמלאים עזוז ומרץ. הם מכים את מואב, זוכים לבאר מים ניסית, מנצחים את סיחון וכובשים את ארצו וכן את ארץ עוג מלך הבשן וחונים על הירדן מול יריחו – על אם הדרך לארץ כנען. כל זאת, בהנהגת משה, מנהיג שגורלו כבר נחרץ. מה איפשר את המעבר הפלאי הזה משרשרת כשלונות לנצחונות ? כיצד קמו בני ישראל מעפרם ? כיצד משה הסכים ויכול היה לחזור ולהנהיגם ?

הפרשיה ההלכתית הפותחת את פרשת חוקת, פרשת פרה אדומה (פרק י"ט) משקפת את התהליך כולו ; אומרת אותו בשפה אחרת.

פרה אדומה נשחטת, נשרפת, הופכת לאפר. התורה מדגישה שתהליך זה הוא רווי טומאה. הכהן השורף, הכהן המשליך אל הבערה חומרים נוספים, הכהן אוסף האפר, ואף מי שמזה מהמים על הטמא כדי לטהרו – כל אלו נטמאים. אבל התוצר של תהליך זה הוא טהרה. רק אפר הפרה, בהתערבו במים, יכול לטהר טומאת מוות, הטומאה הגדולה ביותר. הפרדוקס מקבל ביטוי מוחשי – הכהן מערב את אפר המוות עם מים חיים באותו כלי. וגם ביטוי ספרותי-מבני : זו היא הפרשיה הראשונה והעיקרית הן בענייני טומאת מת והן בענייני נטהרה על ידי אפר הפרה המומתת. וכשפסוק י"ט אומר – והזה הטהור על הטמא – הוא ממחיש את המהפך הדינמי של מערך היחסים בין טומאה לטהרה, שהרי זה שבשעה זו הוא טהור יהפוך עוד רגע, בעקבות ההזאה לטמא, ואילו הטמא עתה, ייטהר.

בתולדות המחשבה היהודית הפכה פרה אדומה לשם דבר, לדוגמה מובהקת למסתורין, המדרש קורא עליה את הפסוק – "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" הבה נתייחס אליה בעקבות מסורת זו כאל ביטוי לא מובן אבל נוכח בעוצמה רבה של מערכת היחסים הדינמית והפרדוקסלית בין חיים למוות. המוות יוצר חיים חדשים מתוכו, ובשורש החיים מקנן המוות. הגיוני ? אולי לא, אבל מוכר מאוד מהמקום הקיומי. מחד, החיים מובילים באופן לא נמנע אל המוות. מאידך, לידה מתאפשרת רק במחיר של קרע נורא, שבירת תבניות קיום קודמות שחווה העובר הנולד. ובמובן רחב יותר- אין יצירה חדשה ללא פירוק ואולי הרס של תבניות קודמות. לו המציאות הקודמת הייתה נותרת ביציבותה, לא הייתה אפשרות למשהו חדש להיווצר. נמצא שהפרשה דיברה בשפה של מעשים וטקסים על אמיתות קיומיות בסיסיות ועמוקות. הטקס משמש דרך להגיע מהמוות אל החיים, מהטומאה אל הטהרה, על ידי מוות נוסף, בתנאים מוקפדים ומוגדרים.

ומכאן חזרה למחנה ישראל במדבר.

"ותמת שם מרים – למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת:" (רש"י , במדבר כ,א)

שניים מתוך שלשת מנהיגי ישראל מתו. וגם השלישי ימות עוד מעט. מיתות אלו שונות מאוד מהמיתות עליהן קראנו בפרשיות הקודמות . אין זה הנגף של פרשת קורח ולא הגזירה של 'במדבר הזה יפלו פגריכם' של המרגלים ולא המכה שהוכו ישראל בחרון אף ה' כשהבשר בין שיניהם של פרשת בהעלותך. אלו מיתות מדויקות, בנשיקה, על פי ה', כאלה שמתכוננים לקראתן מלכתחילה וסופדים כהלכה אחר כך, כך למשל מתואר מות אהרון – "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר: יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה:קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר:וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה: וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר: וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל:" (פרק כ',כג-כט)

אכן, זוהי מיתה מכפרת. מהמיתה הזו באים חיים חדשים לעם. כמו במות הפרה האדומה, כמו אותם מקומות בקיום בהם מוות נושק בחיים ומאפשר אותם.

ויש להוסיף – מות מרים סמוך לפרשת מי מריבה, שבעקבותיה באה הגזירה על מות משה ואהרון, כלומר – כל המנהיגים מתו בעקבות הבאת המים לעם.באנלוגיה לפרה האדומה, התערב אפר המנהיגים במים בהם השקו את העם. מופרך , אולי, אבל רש"י מפתח משמעות נוספת לערבוב והיא – "כשם שהעגל טימא כל העוסקין בו, כך פרה מטמאה כל העוסקין בה, וכשם שנטהרו באפרו, שנאמר (שמות לב, כ) ויזר על פני המים וגו', כך ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וגו':" (רש"י לפרק י"ט,ח)

המים מעורבים באפר=עפר, כך הם מטהרים טומאת עבודת העגל, וכך מסלקים טומאת מת, כי השילוב בין מים לאפר הוא שילוב בין מים לעפר, וזהו השילוב המאפשר כל צמיחה וממנו נוצר לראשונה האדם.