ויקרא פרק כו,ג – פרק כז,לד

פרשת בחוקותי היא המקום היחיד במקרא בו מצויה המלה 'קרי' . והיא מצויה שם במקום בולט ביותר. הבולטות היא הן בכמות – המלה חוזרת על עצמה לא פחות משש פעמים כעצמאית ופעם שביעית בצירוף 'חמת קרי'. והן בפונקציה – היא מציינת את דרך ההתיחסות של בני ישראל כלפי ה' – בשלשה מופעים, ואת דרך ההתיחסות של ה' לישראל – בשלשה אחרים ובצירוף 'חמת קרי'. כיוון שהפרשה מגוללת את הדיאלוג המשתבש והולך בין ה' לישראל ואת ההחמרה הבלתי פוסקת במערכת יחסיהם בשל כך, הרי אין אפשרות להבין את הפרשה בלי להתייחס למלה נדירה זו. מה פירושה ?

אבן שושן במילונו ובקונקורדנציה המקראית שלו מפרש – "מרי, מרדות, התנגדות תקיפה" הוא מסתמך על המקור היחיד למלה כלומר על פרשתנו. ניחא. אין ספק שזהו פירושה בהקשר זה אך מהי האטימולוגיה ? מדוע מרי, התנגדות תקיפה מבוטאות בצירוף העיצורים ק.ר.י. ?

המלה העברית הדומה ביותר למלה זו אינה מופיעה בלשון המקרא אלא בלשון חכמים –קרי, (הק' מנוקדת בשבא ולא בסגול) ופירושה באבן שושן "מקרה לילה, פליטת זרע מקרית – pollution" במשמעות זו היא מופיעה בכמה וכמה מקומות במשנה בתלמוד ובמדרש. אבן שושן משער שהמלה קרי נגזרת מ'קרה', ואכן בדברים כ"ג נאמר – "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע:כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה: וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה: וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ:וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ:כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ:"(דברים כג,י-טו)

ברם, אליעזר בן יהודה במילונו בערך 'קרי', מעיר בהערת שולים ( כרך י"ב, עמ' 6180, הערה 1) "בערבית הפועל קרא במשמעות וסת, ועל כן אפשר שיש כאן שורש אחר (לא מ'מקרה') במשמעות טומאה" והוא מציין את שמואל א,כ,כה "מקרה הוא, בלתי טהור" בן יהודה יכול היה גם לציין את המופע מספר דברים כ"ג כמקום בו במקרה צמוד ל'לא טהור' ואף ל'דבר רע'.

דומה שבן יהודה ביסס את דבריו, אך נשוב ונשאל – מדוע ,בעברית ובערבית, ל-לא טהור, וכן ל-מרי,מרדות, יש אטימולוגיה הקשורה ב 'מקרה' ? לשאלה זו אין תשובה בלשנית, ולא במקרה. כאן הגענו עד קצה גבול אפשרויות הפשט, ואנו עוברים לארץ הדרש, כלומר : הגענו לקצה מה שיכול להעניק לנו העיון בחומרי הלשון גרידא ועלינו עתה להתבונן בתכניהם.

כאמור, הפרשה דנה ביחסי ה' וישראל. נעיין למשל בפסקה זו – "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה: וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי:אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם: וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם: וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם: וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה: וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ:"(פרק כ"ו, יד-כ)

המונחים שעל פני השטח הם שמירת החוקים, עשיית המצוות והפרת הברית מצד ישראל וענישה – מחלות, אויבים, בצורת, מצד ה'. אבל המונחים העמוקים יותר הם 'בחוקותי תמאסו' את משפטי תגעל נפשכם' כלומר – מדובר על דיאלוג כעוס, זועם , נפגע ופוגע. כך גם מבנה הפרשה – מול כל מאיסה מצד ישראל באה מאיסה-שכנגד מצד ה' . בתוך מעגל פגיעות זה בא המונח – קרי. הלא לכאורה יש סתירה בין שתי המשמעויות – מקרה ומרד. אין אדם מורד במקרה אלא דווקא בכוונה ? אולם זו בדיוק משמעות הענין. המרד של ישראל בה' הוא האמירה שמה שקורה – קורה במקרה. אין כל קשר בין עזיבת החוקים לבין הבצורת, בין מאיסת הברית לבין התבוסה בקרב. ואם נעבור משפה דתית לשפה אחרת – אין קשר בין הבחירות שאני בוחר ובין המעשים שאני עושה לאחרים לבין מה שאחרים עושים לי. אני מתכוון, מבצע, אך לי הדברים קורים איכשהו. תפיסה כזו היא כאוטית וניהיליסטית. כאוטית – לפי שחייו של האדם נראים בה כאוסף אירועים לא מגובש, ניהיליסטית – כי היא משחררת את האדם מכל אחריות למעשיו. הרי אין כל קשר ביניהם לבין מה שיקרה לו. תפיסה זו היא אם הטומאה, וכך אנו מגיעים למובן השלישי של השורש, מקרה הוא טומאה כיוון שעולם הטומאה הוא עולם הפיצול, הנתק, האלהים הרבים בעוד עולם הקדושה חותר לריכוז וגיבוש סביב אל אחד, סביב מערכת מוסרית אחת, סביב קשר מעשים-תוצאות-הוויה. על כן, התורה מתייחסת בכובד ראש לאירוע בו שכבת זרע נפלטה מגופו של אדם, אחת היא אם בידיעתו או שלא בידיעתו. הטענה שאם האירוע לא היה מיודע הוא אינו קשור בי ואינו נוגע לי אינה מקובלת. ולכן נאמר בס' דברים שה' המתהלך בתוך המחנה ישוב מאחריך אם יראה בך ערוות דבר. המישור בו אנו דנים הוא דיאלוגי.

הנתק ביחסי ה'-ישראל מסתיים כאשר 'או אז יכנע לבבם הערל' אז 'ירצו את עוונם' כשהלב שוב אינו מתעקש, כשיש הכרה בקשר בין מעשים לגורל – הכל נסלח.