שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר (משלי י"ב, י"ט )

חום הקיץ מתערבב בחום המדבר. אנחנו במסע שהתארך למסע של דור שאמור לסיים את תפקידו במדבר. פרשות לא קלות, ופרשיות לא מעטות של 'מדבר' וצמא. הרצון להגיע אל הגאולה הינו מורכב, בשל הפיתוי המלווה באשליה, שרעיון או אור שאנחנו רואים בחזוננו הינו בר מימוש מיידי. יחד עם החזון מופיע הרצון להגיע ישר אל התוצאות. יצאנו ממצרים, ראינו את האור ואשליית 'סוף הדרך' מפתה, ולכן כל עיכוב הנובע מ'הדרך' נתפס ככישלון, כאכזבה, כטעות, ואין בנו כוח ורצון לשאת את ה'תהליך'. דוגמא לכך היא אותה שיחה נפלאה בין תינוק אחד לרבי יהושע בן חנניה:

פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים. ואמרתי לו: באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי: זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה. והלכתי בקצרה וארוכה, כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין, חזרתי לאחורי. אמרתי לו: בני, הלא אמרת לי קצרה? – אמר לי: ולא אמרתי לך ארוכה! – נשקתיו על ראשו, ואמרתי לו: אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם, מגדולכם ועד קטנכם (תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נ"ג עמוד ב').

רבי יהושע רוצה להגיע בדרך הקצרה, אבל רק חכמתו של התינוק מלמדת אותו שיש דרך קצרה והיא ארוכה, ארוכה והיא קצרה.
סוד ההמתנה וסוד הדרך נלמדים רק תוך כדי מסע.

הגנות והפרדסים הינם הדימוי המתאר את אופייה של הדרך אל הדרך: רמז לכך שהדרך הנחווית לעיתים כמבוך מייאש, הינה בסימן של הפרדס, בו אנו הולכים לעיתים לאיבוד, להבדיל מהעיר המרחב איננו מואר וטמונות בו סכנות, אך מצד שני הפרדס טומן בתוכו את כל רובדי ההבנה – פשט, דרש, רמז וסוד – והגנים המסמלים מצב מבושם, אליו אנחנו סוללים את הדרך.

אנחנו יודעים שגם הכוח הנגדי, הרוצה להשתהות, הפוחד מלממש גם הוא לא פחות מסוכן. יש פה סוד הבנוי על הפרדוקס, רק אם הנך מוכן באמת לקחת את הכרעת המימוש והגשמת החלום, הנך נכנס למסע על כל משמעויותיו הדורש את סוד ההמתנה.

הפחד או העצלות מלממש יוצרת ערגה אל השומים והבצלים (במדבר י"א, ה'-ו': זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ), ואחר שנהנית מהחופש שהמדבר מציע, מחוללת סוג של אסקפיזם שאיננו אלא עמידה במקום והיוצר חברה שבעה ומסתאבת, ובעיקר יוצר חברה טראגית המאבדת את הזדמנויותיה להתקדם, ולהתפתח באמת מתוך אמונה.

דור המדבר הינו דור של גאולה על בעיותיה ואתגריה. זהו דור של חזון הנצרך ללמוד את סודו של 'מסע החיים'. דור המדבר הינו דור שלא יזכה לראות את הגאולה: משה מוזמן אל הר העברים לצפות אל ארץ ישראל, בעיקר כדי לסמן את השתייכותו אל הדור שלא זכה להגיע אל הארץ המובטחת. בין האנשים שהכינו את עצמם להיכנס לארץ "לא היה איש מפקודי משה ואהרון הכהן אשר פקדו את בני ישראל במדבר סיני" (במדבר כ"ד, ס"ד).

בסופו של דבר 'דור הדעה' הסתיים בדיוק כמו ששניים מהדומיננטיים שביניהם – דתן אבירם – חזו: "המעט כי העלתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר… אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו" (במדבר ט"ו, י"ג-י"ד).

דור זה נדרש להפוך את כל חוויותיו והבנותיו ל'זרע' הנטמן באדמה, מרקיב וצומח. הגמרא במסכת תענית במנותה את הסיבות לשמחת ט"ו באב אומרת שאחת הסיבות לשמחה זו הינה שזהו יום שכלו בו מתי מדבר – עקב חטא המרגלים נגזר על עם ישראל (דור יוצאי מצרים) למות במדבר במשך ארבעים שנה. כי כאשר התבשרו ע"י המרגלים שהארץ אינה ניתנת לכיבוש, בכו כל העם בלילה ההוא, והיה זה ליל ט' באב, ולכן אמר להם הקב"ה (תענית כ"ט): "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות" (וביום זה אכן נחרב בית המקדש הראשון וגם השני, ועוד גזירות קשות, ונקבעה בכייה לדורות).

מאז גזירת המרגלים "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ" (במדבר י"ד, ל"ה), נערך מידי שנה בתשעה באב טקס מזעזע, בו נדרש כל אחד לחפור לעצמו קבר ולשכב בתוכו. ובמוצאי תשעה באב יצאה בת קול והכריזה: יבדלו חיים מן המתים, ומי שנשאר בחיים יצא מקברו, וכל השאר נקברו.
יתכן ואפשר לראות בטקס ביטוי להטמנות באדמה של חוזי החזיונות, המאפשרת צמיחה חדשה.
גם בפרשתנו אנחנו נדרשים לאדמה הבולעת.

בקריאה תמימה את מחלוקת קרח ועדתו, מוצאים את כל הסיבות להצדיק את משה ולבקר את קרח. אך בקריאה חוזרת ובעיקר במפגש עם בעל 'מי השלוח' רואים שפרשה זו מורכבת יותר. קרח נתפס כמי שיש בדבריו אמת גדולה: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'".

הרי אין לך אדם שאין בו אלוקים, שאין בו ייחודיות ופלא, אם כך מדוע תתנשאו על קהל ה'? טוען קרח מול משה והעולם. ואכן, בחזון הנביאים אנו שומעים הד לצעקתו וכמיהתו:
"(ט) לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים: (ישעיהו פרק י"א)
"ולא ילמדו איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם" (ירמיהו ל"א, ל"ג).

קרח לא מוכן לקבל את טענתו של משה שעליו להסתפק במשרת הלוי שניתנה לו, והרי מי רוצה ל'הסתפק' בתחום הרוח? קרח רואה את הבעייתיות שיש במושג ההנהגה, בוודאי בעולם התרבות והרוח.
אבל אולי הבעייתיות היא שקרח הקדים את זמנו. דור שזה עתה קיבל תורה היה זקוק למנהיגות, לחוקים להתבססות של תרבותו, טרם הגיע הזמן ליצירת מהפכות של אוטופיה. מהפכה טרם זמנה, בטרם נתמסד הדבר נגדו מורדים, היא אינה רק חסרת תועלת אלא אף הרסנית בגלל שעדיין אין מה להרוס, על כן אין בה אמת ויש בה הרס. מילים גבוהות ואוטופיות הנאמרות טרם זמנן הינן אמת המעורבת בשקר. הינן חזון של אמת המפרק מציאות שעדיין לא התגבשה. יש כאב באיפוק שלא לומר מילים גבוהות טרם זמנן, סך הכל הרי יש בהן אמת. אבל הרבה פעמים אמיתות אלו סובלות מיפי השפה כי יש חוסר הטעמה בינן למציאות. מה דינן של רעיונות אלו?
האדמה צריכה לבלוע אותן. עד שהזרע ייטמן, ירקיב ויצמח.

"כי זאת שאמר (קרח) אמת היינו כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד' הוא קיים לעד, שזה נקבע בתוך בני ישראל לעדי עד. והשקר שהיה בפיהם היינו ומדוע תתנשאו על קהל ד' נתבטל תיכף, כמאמר הכתוב: "והאיש משה עניו מאד" (סוד ישרים בשם מי השלוח).

ע"פ האר"י הקדוש לעתיד לבוא הלכה כקרח, לכן נתקן לומר את המזמור "למנצח לבני קרח מזמור" לפני תקיעות שופר בראש השנה.
בסוף פרשת שלח, בציווי על פרשיית הציצית נאמר "והייתם קדושים לאלוקיכם" ומתוך כך בא קרח וטוען "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'". אמת גדולה. הנבלעת באדמה בכאב גדול. אבל מבצבצת לאט לאט מעל פני השטח.

תיקון האדם, התפתחותו לאדם שלם יותר אשר מאמין דיו כדי לממש את החזון עובר דרך פרדסים גנוזים ואדמה מדברית ותהומית לכאורה, אבל הנושאת בתוכה את אפשרויותיו, ונותנת לו הזדמנות להיוולד מחדש ואחרת.
יש צעקה הנשמעת ממעמקי התהום, המחכה לזמן שבה כמו מטה אהרון "והנה פרח מטה אהרון… ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים" (במדבר י"ז, כ"ג).

שבת שלום!