וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר יז דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו יח כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב: אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. יט אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד כ אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ כא כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי ה': מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב כב לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל כג אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם (ויקרא כ'א)

גם לאחר קריאה שניה ושלישית, הפסוקים הללו ממשיכים לקומם אותי. למה? למה כהן בעל מום רשאי אמנם לאכול מן הקורבנות (אחרת, ממה יחיה?) אבל אינו רשאי להקריב אותם?

אני יכול להבין מדוע קרבן שאינו תמים, שיש בו מום, שהוא פגום, הוא קרבן פסול. יש בכך סימן לזלזול, או חוסר תשומת לב, וכשמקריבים קרבן לגבוה, לאל – והקרבת הקרבן היא ביטוי לרצון להתקרב אליו מחדש – דרושה כוונה שלימה שהקרבן השלם מייצג אותה. אבל למה קרבן תמים, שלם, המוקרב על ידי כהן בעל מום, גם הוא קרבן פסול? כלום מי שקידש את המקריב להיות כהן לו ("כי אני ה' מקדשם" ) אינו גם מי שיצר אותו כבעל מום?

איני יכול לחשוב אלא רק על מראית העין. כשהכהן אוכל מן הקרבן, רואים אותו רק חבריו הכהנים. ביניהם לבין עצמם, יש שיתוף בין השלמים בגופם לבעלי המום. כשהוא מקריב את הקרבן, זהו מופע פומבי, העם רואה אותו. במופע הזה, הכהן הוא דמות מתווכת, בין העם לבין אלהיו. נשאלת השאלה את מי הוא מייצג במופע הזה. את האל מול העם, או את האדם מול האל?

אם הוא מייצג את האדם מול האל, הייתי דווקא שמח לראות אדם לא מושלם, בעל מום, גבן או פסח, או בעל תבלול בעינו, מקריב את קרבני. זה ייצוג חזותי נאמן שלי. אני איני מושלם, אף אדם אינו מושלם. (אני יודע שגם מי שחזותו עומדת בכל כללי האסתטיקה אינו מושלם). הלא מושלם רוצה להתקרב ולהיות שלם יותר במידותיו.

אם הכהן המקריב את הקורבן אמור לייצג את האל, את האלוהות – אני יכול להבין, אם גם תוך התנגדות, את הדרישה שיהיה שלם בגופו ונטול מום. אלהים כנראה רוצה שנתפוס ונדמיין אותו כשלם ומושלם ועל כן הוא אוסר הקרבת קורבנות על ידי בעלי מום.

אבל מה זה אומר על מה שהוא חושב על בני האדם? על קוצר הבנתם? על החשיבות שהם מייחסים למראה עיניים? על תפיסתם את הקדושה?

בפרשה הקודמת, פרשת "קדושים", קיבלנו ממנו פרקים רבי השראה על האופן שבו אדם מתקדש. הוא מתקדש במעשיו, ביחסו לזולתו. לא לגנוב, לא לכחש, לא לשקר, לא לעשות עוול, לא ללכת רכיל – כך מתקדש האדם "כי קדוש אני ה' אלהיכם". כאן תפיסה אחרת: אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ … כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם".

יכולתי להתקדש תלויה אך בי ובמעשי, בשאיפתי המתמדת להתגבר על פגמי. סמכותו המקדשת של אלהים מיוצגת על ידי מי שנדמה, למראית עין, כשלם ונטול פגם.

הייתי רוצה לקוות שכבני אדם התפתחנו מהתפיסה הזאת, אבל אני לא בטוח בכך. היום אין מקדש, ואין תפקיד לכהנים, את מקומם תפסו המכהנים. ראש הממשלה, מנכ"לית הבנק, יו"ר הוועד , מלכת היופי. הם סבורים, אולי בצדק, שאנחנו זקוקים עדיין למראית העין של השלמות האסתטית כדי שיצגו עבורנו את הסמכות. כבודם בתסרוקתם העשויה, בחליפותיהם ועניבת המשי, המאפרת הצמודה תלטש את קלסתרם. דווקא בגלל שהם יודעים שאינם קדושים, חזותם חשובה להם, אולי גם לנו. נדיר שנמצא ביניהם גבן, פיסח או עיוור.

השבוע הלך לעולמו ח"כ לשעבר מרדכי וירשובסקי. בתפקידו הציבורי האחרון כיהן כיו"ר ארגון הגג של הנכים. לא איש יפה תואר, בעל נכות שלא ניסה להסתירה. אעדיף משרתי ציבור כאלה על פני יפי הבלורית והתואר, אשר מום אין בהם.