וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר יז דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו יח כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב: אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. יט אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד כ אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ כא כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי ה': מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב כב לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל כג אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם כד וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו וְאֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כ'א)

כיצד להבין את הפסוקים הללו? איך לקבל את ההפליה המפורשת של בעלי המום? הנה כתוב במפורש – איש כהונה, מזרע אהרון הכהן, אמנם רשאי לאכול מן הקדשים, אך להקריבם נאסר עליו כי בעל מום הוא. אל הפרוכת לא יגש, אל המזבח לא יקרב. קרבתו אל המזבח גורמת לחילול הקודש.

מה זה אומר על קדושה? איזו מין קדושה היא זו שכשירות גופנית מושלמת היא תנאי לה?

והרי האיש היחיד שנועד עם ה' פנים אל פנים, האיש היחיד שהיה ראוי לקירבה האינטימית הגדולה ביותר עם הקדוש ברוך הוא, העיד על עצמו כבעל מום, "כי כבד פה וכבד לשון אנוכי". דווקא הוא זה המוסר את דברי הקודש למשמשים בקודש. .

אבינו אברהם לא הצליח להוליד עד גיל מאוחר, בנו, יצחק, כהו עיניו. בנו, האיש שבני אהרון הם צאצאיו, זה שזכה לראות מלאכים עולים ויורדים בסולם, צלע על ירכו לאחר ששרה עם מלאך ויכל לו, ובשל כך נקראנו כולנו "ישראל".

אלהים בחר לדבר דווקא עם אלה, הלא-שלמים.

וגם איתנו. הרי לכולנו, לכל ישראל, נאמר בפרשה הקודמת, "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם".

מה זה אומר על הקדושה? אנחנו נקראים להתקדש במעשינו, במוסריותנו, באחריותנו לזולת. ב"לא תקלל חרש ולפני עוור לא תתן מכשול", ב"ואהבת לרעך כמוך", גם, ואולי דווקא, רעך בעל המום.

את הקודש הזה אנחנו מזהים עם הנעלה והגבוה, עם הרוח העדינה, הפוגשת את זולתה בנקיון כפיים ונקיון הלב. שלמות הגוף אינה קשורה לכך.

עולה בדעתי כי הכהן הרשאי לקרב אל הפרוכת ואל המזבח הוא בסך הכל ייצוג, דימוי, כמעט בובה נטולת אישיות ואנושיות. האנושיות, זו המצווה ומבקשת להתקדש ולהתעלות, תמיד חסרה, שבורה, לא מושלמת, גם אם הפגם בה אינו נראה לעין. זה מה שמעניין באנושי. הפגם, פעמים רבות, הוא דווקא מקור הכוח והמניע לרצון לעלות ולהתעלות, להתקדש.

הכהן ה"שלם" הוא חלק מטקס, ממיצג. טקסים ומשתתפיהם תמיד מנסים לייצג תמונה של שלימות לא אנושית. חיילי משמר המלכה תמיד גבוהים וחסונים, ושריר לא זע בפניהם. במצעדים הצבאיים העניין הוא תמיד בתנועה אחידה נטולת ספונטניות. אני חושב אפילו על ה"טקסים" היומיים שלנו – מי שהכי מזכירים לי את ה"כהנים", בימינו אנו, הם המגישים של מהדורת החדשות בטלוויזיה. תמיד יראו יפים ושלמים, דיבורם רהוט, מדיהם משובחים. לא פלא שקשה להם להתגבר על יצרם להגניב איזו הערה או זקיפת גבה לאחר שהם מקריבים את הקורבן היומי – אנושיותם מבקשת להשתחרר מכבלי הטקס (וגם הרמת הגבה הזו כבר הפכה לחלק מהטקס…)

מוגבלותנו האנושית, כנראה, זקוקה עדיין ל"תמונה שלימה", נקיה מרבב, כדי לחוות באמצעותה את האידיאל של השלימות הפנימית. על כן לובשים ביום הכיפורים בגדים לבנים, וכך בשבת חולצה לבנה. זה עוזר לנו להרגיש את "קדושת השבת" ואת נקיונה, אבל זה גם מאוד מתעתע. האם אני מרגיש את קדושת השבת הממשמשת או שזו פעולת הדמיון והרצון "להרגיש"?

יש בודאי קדושה בעולם. יש נקודת קדושה בכל אחד. אלמלא היתה, לא היינו מצווים ב"קדושים תהיו". נקודת הקדושה הזו היא אולי ה"צלם אלהים" שיש בכל אדם. הענין הוא לגלות אותה ולחיות אותה.

אולי "האדם השלם" המשמש בטקס במקדש נועד להזכיר לנו את קיומה, חיצוניותו השלימה היא רק אמצעי. העובדה שאיננו זקוקים לו עוד אולי מראה שהתקדמנו מעט.

*******

ביום ראשון מציינים את ל"ג בעומר. מצוות ספירת העומר מצויה בפרשתנו, בין פרטי המועדים ומקראי הקודש. "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימו תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'" (פרק כ'ג, ט'ו-ט'ז). היעדר הסבר למצווה הזו קורא דרשני, ואכן ניתנו טעמים רבים, דרשניים, לקיומה. הנה אחד ההסברים הפשוטים והעמוקים של רבי נתן מנמירוב, ב"לקוטי הלכות" : "עיקר כוונת הספירה בפשיטות הוא שצריכין לדעת שימי האדם מנויים וספורים כמספר וכמניין כל יום ויום, והאדם יצטרך ליתן דין וחשבון מכל יום ויום, כי אין שום יום הולך לבטלה, חס ושלום, בבחינת "שבע שבתות תמימות תהיינה", שהשבע שבתות שהם ימי הספירה צריכין להיות תמימות ושלימות בעבודת השם, ולא ילך מהם רגע לאיבוד, חס ושלום, כי השבע שבתות מרמזין על כל ימי חיי האדם".