הקריאה התמימה בפרשת עקב מביאה אותנו לתחושה שאלוהים מתערב כמעט בכל דבר בעולם. הפרשה מבטיחה לנו שכר מופלג באם נשמור את מצוות האל, ועונשים נוראיים באם נחטא. נראה 'דְלֵית אָתַר פָּנוּי מִינֵיה'. כל מעשה שאנו עושים מושפע מהתערבות אלוהית וגורר בעקבותיו עוד התערבות אלוהית. הכל מחושב ומושגח. באחד משיאי הפרשה מבקש משה לתמצת לעם את דרישות האלוהים תמורת השכר המובטח ואומר:

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים י', יב').

רבי חנינא, שכמו רוב חכמינו ז"ל קורא את התורה בדרשנות ולא בתמימות, לומד דבר מעניין מפסוק זה: "הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה" (בבלי, ברכות ל"ג עמ' ב). רבי חנינא מבין מהפסוק שאם אנו נדרשים ליראת האל, כנראה שהיא אינה מצויה בידי שמיים אלא בידי האדם. אבל אז נשאלת השאלה: מה נכלל תחת "הכל" והוא בידי שמיים, ומה נכלל תחת "יראת שמיים" שהוא בידי האדם?
על שאלה זו מביאים לנו חכמינו אגדה מופלאה:

"אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו: 'רבונו של עולם טפה זו מה תהא עליה- גבור או חלש? חכם או טיפש? עשיר או עני?', ואילו רשע או צדיק לא קאמר. כדר' חנינא, דאמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"
(בבלי, נידה ט"ז עמ' ב').
המלאך לא שואל את אלוהים האם תא קטנטן זה של זרע וביצית יהפוך להיות רשע או צדיק, מאחר וזה לא בידי שמיים אלא זה נכלל תחת יראת שמיים. מכאן אנו למדים שלדעת חז"ל כל מה שקורה בעולם נקבע למעלה חוץ מהשאלה האם כל אחד ואחת מאתנו יהיה צדיק או רשע.

מה משתמע מדברים אלו? לאיזה ממעשינו יש השלכות לגבי האם נהיה צדיקים או רשעים ולפיכך הם מסורים בידינו, ולאיזה ממעשינו אין השלכות כאלו ולפיכך הם בידי שמיים?
תשובתו של הרמב"ם לשאלה זו היא חדה כתער- כל מעשה שעושה אדם בעולם הוא בעל משמעות והוא חלק ממה שהופכו לצדיק או רשע. לפיכך, אלוהים לא מתערב באף מעשה אנושי. זוהי מסקנה יוצאת דופן ומטלטלת בתוך הכתיבה הרבנית, אך לטענת הרמב"ם זו מסקנה מתבקשת הן מבחינה דתית והן מבחינה רציונאלית.
מבחינה דתית, האמירה שאלוהים בהתחלה מצווה אותנו לעשות או לא לעשות דבר ואז מתערב במעשינו היא אבסורדית ויש בה "משום הריסת חומת הדת וטפול עוול על האלוהים, חס וחלילה" (מתוך הקדמת הרמב"ם לפרק ח' של מסכת אבות). ומבחינה רציונאלית, המחשבה שאלוהים מתערב וקובע כל דבר בעולם מייתרת כל אומנות וכל התלמדות וכל מחשבה וכל מעשה, שהרי הכל קבוע מראש ולא תלוי בנו אז למה להתאמץ. לכן אומר הרמב"ם על התפיסה שההשגחה מתערבת במעשי האדם ש "זה כולו שווא ושקר מוחלט, והוא כנגד המושכל והמורגש" ומוסיף ומדגיש "אמת שאין לפקפק בה היא, שמעשי האדם כולם מסורים לו: אם ירצה – יעשה, ואם ירצה – לא יעשה. ואין מכריח ולא כופה אותו בזה" (שם).
דברים אלו לטענת הרמב"ם לא סותרים כלל את דברי רבי חנינא. "ומה שאמרו: 'הכל בידי שמים', לא אמרו זה אלא על הדברים הטבעיים, שאין לאדם בחירה בהן, כגון שיהיה ארוך או קצר; או ירידת הגשמים או עצירתם, או קלקול האוויר או צחותו, וכיוצא בזה מכל מה שבעולם. אך לא על תנועות-האדם ומנוחותיו" (שם).

הרמב"ם היה עקבי מאוד בדעתו זו וחזר עליה בפסיקותיו ההלכתיות במשנה תורה, ואף ראה בה את יסוד התורה- "רשות כל אדם נתונה לו: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו… ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה" (הלכות תשובה, פרק ה).
במורה נבוכים דן הרמב"ם במשמעות ההשגחה. הדיון סבוך וניתן להתפרש בדרכים שונות, אך הרמב"ם טוען שם שההשגחה לא חלה על כל בני האדם, אלא ככל שאתה דבק יותר ב "שכל השופע" כך אתה יותר מושגח. רבים, וביניהם שמואל אבן תיבון, סבורים שכוונתו היא שפשוט חל כאן תהליך טבעי ללא התערבות רצונית אלוהית. דברים אלו נוסחו לבסוף במאה ה 20 ע"י ישעיהו ליבוביץ, פרשנו וממשיכו הגדול של הרמב"ם, באופן הבא: "בעולם כמות שהוא היום אין משיכת חוטים בידי האל ניכרת כלל וכלל" (על עולם ומלואו, עמ' 97).

אם כך, מהפסוקים בפרשת עקב נראה שאלוהים מתערב כמעט בכל דבר בעולם. מדברי רבי חנינא על הפסוקים הללו נראה שאלוהים משאיר לאדם תחום מצומצם שבו הוא אינו מתערב – יראת שמים. ומדברי הרמב"ם נראה שהתחום בו לא מתערב אלוהים הוא תחום רחב מאוד והוא למעשה כל מה שקשור בעולמנו האנושי.

המהלך הפרשני החשוב הדורש את דמותו של אלוהים כמי שלא מתערב בעולם הופך את רוב הכתוב בפרשתנו לאלגוריות ומטאפורות. זהו מהלך שיכולים לחיות עימו בעלי אמונות שונות, דתיים וחילוניים, כאחד. אי התערבות של האל פירושה המרכזי הוא אחד – הטלת אחריות כבדה על האדם. סארטר האתאיסט סבר שהאדם הוא חירות ושמאחר והוא הושלך חופשי לגמרי לעולם הוא אחראי על כל מעשה שלו. לעיתים זו אחריות קשה מנשוא. הרמב"ם הגיע לאותה עמדה מנקודת מוצא שונה וסבר שמוטלת על היחיד אחריות על כל העולם. לדבריו– "צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה, כאילו חציו זכאי וחציו חייב; וכן כל העולם, חציו זכאי וחציו חייב: חטא חטא אחד–הרי הכריע עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה, וגרם להם השחתה; עשה מצוה אחת–הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות, וגרם להן תשועה והצלה" (הלכות תשובה, פרק ג. ראו גם אצל חז"ל: בבלי, קידושין דף מ עמ' ב).
רבים מדי משתמשים באמונתם בהתערבות האלוהית בעולם להצדקת מעשיהם ולקבלה של עוולות כהכרחיות ואפילו כרצון האל. הרמב"ם אומר לנו שאין זה כך. האל לא מתערב בבחירות האדם וכל אחד יכריע אם להיות צדיק כמשה או רשע כירבעם. הכרעה חופשית זו מולידה אחריות חמורה המוטלת על כל אחד מאתנו ושמה את האדם ומוסריותו במרכז ההוויה.

הדברים מוקדשים באהבה לחברי בית המדרש של 'כלת הקיץ' ב'קולות' שזיכו אותי בחודש של לימוד רמב"ם אינטנסיבי ומעניין.