הפרשה הראשונה בספר "במדבר" נראית ממבט ראשון כפרק משעמם למדי מתוך השנתון הסטטיסטי של תולדות עם ישראל: שמותיהם של נשיאי שנים עשר השבטים, מניינם של הזכרים מבני עשרים ומעלה שבכל שבט ושבט, המבנה הארגוני של חנייתם במדבר לאוהליהם, סדר יציאתם לדרך, מניינם של בני שבט לוי וחלוקת הבוגרים שבהם לפרטי עבודתם במשכן.

לכאורה, אוסף של נתונים יבשים, תוצאותיו של מפקד.
ועם זה, קריאת הפסוקים הראשונים בפרשה מעוררים תחושה דרמטית, ודוקא בגלל הפירוט המדוייק של התאריך והמיקום של הוראת המפקד: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד באחד לחודש בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמור: שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגולתם".
למה מפקד, למה דווקא עכשיו?

כדי להבין זאת, אולי נחוץ לחזור אחורה, אל הפרשה האחרונה בספר הקודם, ספר "ויקרא". בפרשת "בחוקותי" מתואר חזון מצמרר ומפחיד לאשר עלול להתרחש כשיגיעו בני ישראל אל הארץ המובטחת: אמנם "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמורו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו… ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות", אבל אם לא, "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה…." – אם לא, יהיה נורא: בהלה וקדחת ושחפת, חרב נוקמת ורעב, "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו…והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה…ואבדתם בגויים…".

אחר הדברים האלה, ולאחר הפסוק החותם את הפרשה והספר "אלה המצוות אשר צווה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" – קשה לזוז. הפחד והחרדה מפני הבאות עלולים לשתק. וכפי שקורה לעתים בעת חרדה, נדמה כאילו האישיות כולה נמסה. אתה שוכח מי אתה, מי היית ומי אתה רוצה להיות, למי אתה שייך ולמי אתה אחראי. אין כמעט דבר זולת תחושת הבדידות והאימה.

המפקד מול הר סיני, לקראת היציאה לדרך לא – נודעת, נועד לבנות מחדש ולאשש את הזהות ואת השייכות. שני מנהיגי העם, איש החזון (משה) והאיש המשרת בקודש הקודשים (אהרון), בלווית נשיא השבט, רואים פנים בפנים כל זכר, רואים אותו בקרב משפחתו, מאשרים את תאריך לידתו, קוראים בשמו, יודעים אותו, פוקדים אותו. המפגש הזה, מול עיני הפוקד אותו, מחזיר לו את מקומו ואת זהותו.

שוב איננו נפקד, נעדר מעצמו, הוא קיים. הוא קיים כאדם פרטי שנושא שם שמציין את זהותו היחודית, וכחלק מכלל שיש בו מימדים ברורים של אינטימיות ושייכות (שבט, משפחה).
יש בזה משהו חגיגי ומלכד. משהו שנוסך כוח, כוח הנחוץ לביצוע המשימה העתידית. זה מזכיר לי את הפרסום של הנתונים הסטטיסטיים, כל שנה, בערב יום העצמאות: בצד מניין החללים והמחיר ששילמנו בעבור עצמאותנו, מדווחים לנו הרשויות על מניין היהודים החיים במדינת ישראל ומספר העולים שהגיעו ארצה בשנה האחרונה. הפרסום נועד להדק שייכות, לחזק. כביכול, עברנו עוד שנה, יש לנו כוח להתמודד עם אתגרי השנה הבאה.
וגם סדר החניה במדבר, סדר היציאה לדרך, פקידתם המיוחדת של הלוויים ותפקידם במסע, קשורים אל האתגר הצפוי בהמשך, המעבר בין שלב קבלת התורה להגשמתה.
כך יהיה סדר הדברים: המחנה, שבט שבט על דגלו ומחנהו, מקיף את המרכז. בלב המחנה – אוהל מועד שבמרכזו קודש הקודשים. פני המחנה, הגוף, מופנים אל המרכז, אל הלב. מי שעושים את עבודת הלב הם הלווים. הללו אינם זרים ואחרים, הם ייצוג של הגוף המקיף אותם.

"וידבר ה' אל משה לאמור: ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר כל רחם מבני ישראל והיו לי הלוים. כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה'" (פרק ג', פסוקים י'א-י'ג).

הלוי, העושה את עבודת הקודש, אינו זר לי. הוא ייצוג של אני עצמי (אם אני בכור לאבי) או של אחי הגדול ממני (אם אינני בכור). הוא החלק שבי המשרת את הקודש, המוקדש לקודש.
כך, אולי, מלמד אותנו המפקד במדבר איך עם, ואולי גם כל אדם, צריך לצאת למסע של חייו: צריך שיהיה לו שם משל עצמו, צריך שידע לאן ולמי הוא שייך, צריך שפניו יהיו נשואות אל מרכזו, ושנקודת הקודש שבמרכזו תקבע את כיוון דרכו. כך הוא נוכח.