מרכיבים של בעיה חייבים לקחת חלק בפתרון, ומהמרכיבים של המלחמה, בעולם בכלל ובאזורנו בפרט- הדת. דת, ודתיות. ניסיון לפתור את הסכסוך שלנו דרך פתרונות מדיניים, פוליטיים או כלכליים בלבד הינה מטופשת , במקרה הטוב. למרבה הצער, יהירות – תכונה שלפעמים קיימת גם אצל פוליטיקאים – גורמת להם לחשוב שהשפה שלהם מספיקה, ושפות שחסרות להם- מיותרות. אם איננו מתייחסים לגוונים הדתיים בתרבות ובשיח של אויבנו – הרי שאין אנו מתייחסים אליהם ברצינות ובכבוד, ואין סיכוי לשוחח עימם. וכבר ציווה עלינו ניטשה : כבד את אויבך!

האלימות והתוקפנות הם חלק בלתי נפרד מהדתות, שזורים בשתי ובערב של תורתנו ומסורתנו. כבר אמרו בתלמוד שהספר והסייף ירדו יחד לעולם.

גם בפרשיות של השבועות האלו יש הרבה אלימות. בפרשת השבוע שעבר יש ציוויים להמית את הנביא, גם את האח הבן או הבת שלנו שמסיתים לעבוד אלהים אחרים: "ידך תהיה בו בראשונה להמיתו". כן נצטווינו להכות לפי חרב את כל יושבי העיר שעבדה עבודה זרה ואת כל רכושה ובהמתה להשמיד. פרשתנו ממשיכה לצוות על סקילת עובד אלהים אחרים, ובשבוע הבא נקרא אודות חובת סקילת בן סורר ומורה, נער שזלל וסבא יותר מדי ; כמו כן לסקול אנשים שנאפו. בין ציוויים אלו ואחרים הומאניים יותר יש כמה מצוות מלחמה:

"כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום. והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך".

"ואם לא תשלים עמך וצרת עליה… והכית את כל זכורה לפי חרב… כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאוד…"

(לעומת: "כי תצור על עיר ימים רבים… לא תשחית את עצה כי האדם עץ השדה."…)

התורה רווית אלימות. בסיפורים בהלה דוגמאות לאלימות של האלהים; במבול, בהפיכת סדום ועמורה, בעשר המכות, במגפות במדבר. לאלימות בין בני-אדם- פרשת העקידה, רצח עם שביצעו שמעון ולוי, הריגת המשתחווים לעגל הזהב ועוד. ובמצוותיה- הכוללות ברית מילה, עונשי מוות מלקות וכרת על עבירות שונות. איך נלין על אלימות של דתות אחרות כאשר תורתנו מצווה על חובה להשמיד את כל שבעת עמי כנען ולמחות את זכר עמלק. גם המחבל המתאבד הראשון – שמשון הגיבור – היה משלנו. אלהים מבטיח שואה אם אך נרגיז אותו.

בכל הדתות יש יסודות אלימים , ובכל חוק יש אלימות. עצם רעיון החוק – כפיית חוקים וכללים על בני אדם – הינה אלימה. זה משותף לכל הדתות ולכל המשטרים. טיהור דת ותות ותרבויות מאלימות זהו תהליך ארוך שלא יכול להיעשות בחפזה, תהליך שלוקח מאות שנים.

בפרשת השבוע כתוב "לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת על פי שניים עדים או על פי שלשה עדים…" אמנם נשמע שלתורה יש אצבע מאוד מהירה על ההדק, אך צריכים לכך עדות מבוססת.

זו הייתה תחילתו של תהליך שקיבל גיבוש ראשוני כתוב לפני כאלפיים שנה. לא מענישים אדם בלי עדות ודאית, וגם כשיש שני עדים המעידים עליו – אם לא התרו והזהירו אותו העדים ברגע לפני שחטא ואם לא הכריז ואמר "אני עושה את זה אף-על-פי-כן ולמרות העונש". וגם כך חוקרים את העדים ביסודיות כה רבה עד שהמשנה אומרת: "בית דין שהרגו פעם בשבע שנים – ויש אומרים פעם בשבעים שנה – נקראת בי"ד חבלנית."(משנה מכות, סוף פרק א') רבי עקיבא ורבי טרפון מכריזים (שם) "אילו היינו בסנהדרין – לא נהרג אדם מעולם".

בנוגע למצוות הריגת בן סורר ומורה ומצוות השמדת עיר הנידחת, הכריזה הגמרא שמעולם לה היו ולא נבראו, שאלו מצוות שלא ייתכן להוציא לפועל, חוקים תיאורטיים לגמרי. התורה כותבת "עין תחת עין פצע תחת פצע…" והפרשנות כמובן- ממון. ולגבי עמים שנצטוו להשמיד – נפסק שכבר אינם קיימים.

יש עוד עבודה רבה בעקירת האלימות הטבועה ביהדות. הייתה התחלה לפני אלפי שנים, לפי המסורת התורה ניתנה ביחד עם הפרשנות שאמרה שלא ייתכן שכוונת המצווה תהיה כפשוטה. זוהי משמעותה של תורה שבעל-פה, היכולת הפרשנית הקוראת תיגר על כל קריאה פונדמנטאליסטית /אלילית. מנקודת מבט של תורה שבעל פה, כל קריאה פונדמנטאליסטית – בין מוסלמית ובין נוצרית ובין יהודית – היא צורה של אלילות, של "עבודה זרה", עבודה לאל זר מאד שאין איתו דיאלוג ושיחה ומשא ומתן אלא רק שמיעת קול מצווה חד כיווני.

אנחנו, שהורדנו את ה"סייף עם הספר", שהנחלנו לדתות אחרות מורשת של דתיות אלימה – שומה עלינו לשתף אותם גם במורשת הפרשנית. היו זמנים שגם לאיסלם וגם ליהדות היה חופש רב יותר לנהל דיאלוג עם טקסטים מקודשים. דת שמתאכזרת למאמיניה ומענישה אותם במוות ומלקות וכריתת איברים– אין סיבה שתוקיר את חייהם יותר בעת מלחמה. אם מותר להקריב חיי אדם למען מטרה נעלה בעת שלום – ודאי שהדבר ראוי בעת מלחמה.

את תהליך הערכת חיי-אדם וריכוך האלימות שבתורה עלינו להגביר כלפי פנים וכך אולי נוכל גם ללמדו לאחרים.