למרות הפיתוי הרב(שאף יש בו הגיון),לעסוק בענייני דיומא ולקשר בין פרשת שבוע למצב.לא תמיד אדם מוצא בעצמו מילים .יש זמנים שבהם המילים היחידות שאדם בכנות מוצא בעצמו הם מילים של תפילה.אין צורך לשפוך את הלב לפני האין סוף ברוך הוא,הלב שותת מעצמו.

יש כאב ,יש סבל,ישנם חפים מפשע אבל יש גם "רשעה" שעליה אדם יכול כדרכה של ברוריה לזעוק:"יתמו חטאים מין הארץ ורשעים עוד אינם".

אין אדם צריך לפתוח את פיו בתפילה,מספיק לא לסוגרו,לזעוק לפעמים בקול גדול ולפעמים חזק יותר בדממה שאין איש שומע,אבל "הקול נשמע מסוף העולם ועד סופו".

בפרשתנו אנו נמצאים עדיין בשלב החלום בשלבים האחרונים לפני המסע אולי האין סופי של המימוש.אנחנו בדרך, בחודש האחרון לפני כניסתנו לארץ המובטחת.

אנחנו פותחים בפרשה,ומקשיבים ממרחק של שנים להמשך נאומו של המנהיג הגדול(משה רבנו) לעם, בחודש האחרון לחייו ולפני כניסתם לארץ וההתמודדות שהארץ תעמיד בפניהם.

תמוה הוא שעל ההבטחה נדרש צורך בציווי "..וירשתם אותה וישבתם בה".לכאורה סוף סוף קיבלנו מתנה מה הצורך בלצוות עלינו לקחתה?!אבל הכתוב מדגיש ומחזק אותנו שנשב בה..אולי שלא נרים ידיים לפני הזמן.

הרבה פעמים הציווי מרמז על פיתוי,על כשלים שקל ליפול בהם .

אמנה רק כמה מהחששות המרכזיים המופיעים בפרשה שמשה רואה צורך להדגישם:

-הציווי לאבד את כל המקומות שאבדו הגויים-וכאן אנו מוצאים ציווי טוטאלי של "אבד תאבדון" שנשמע לא פחות טוטאלי מאשר "לך לך".בכדי להתחיל עניין חדש יש צורך למהפכה מהיסוד.

-החשש של חיקוי הגויים-שפרושו פיזור מקומות הפולחן על הר גבוה ותחת כל עץ רענן .תמיד יש "הרים" חדשים שמרשימים ותמיד יפרחו "עצים" ואופנות חדשות.

-החשש לחקות את יושבי הארץ אשר למרות ההיגיון הכביר (שיש בו מין האמת) שגם להם רגשות הוריים נורמאליים,עדיין למרבה הפלא "..גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם" ,ומדגיש הכתוב ומזהיר"כי כל תועבת השם אשר שנא עשו לאלוהיהם..".

-החששות מפני הפיתוי המובן,ללכת אחרי קולם של נביאי השקר.

-הפיתוי ללכת אחרי קולות ההסתה בקרב העם.,כי יסיתך אחיך,בן אימך.."וכמו שרש"י מחדד במקום הפעם אין מדובר בדברי נבואה אלא:"אין הסתה אלא גרוי …".

-החשש של עיר הנידחת,שר בה אין מדובר רק בתופעה בודדת של הדחה אלא של מחלה,השפעה מתרחבת של המעגל החברתי כאשר כל אחד נדבק מחברו בהשפעה שלילית וכמו הרבה פעמים יחידים הופכים לפורום משמעותי לטוב ולרע.

-הציווי על שנת השמיטה והיחס לאביון ."כי יהיה בך אביון באחד שעריך…לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון.כי פתוח תפתח את ידך לו ..די מחסורו אשר יחסר לו".

-ולסיום יש גם את הזיכרון ההיסטורי של החגים.

מניתי רק את חלקם של הציוויים המופיעים בפרשה, כאשר אני מנסה להקשיב שוב לקולו של משה,אשר רואה לפניו עם לפני כניסתו לארץ ומנסה להבין עם מה העם הזה אמור להתמודד .

ההפטרה אשר צורפה לפרשה חוזרת ושמה דגש על כמה מוטיבים בפרשה.הפעם אנחנו נמצאים כבר בדרך.אחרי נבואות של חורבן אומר ישעיהו(פרק נ"ד):"עניה סוערה לא נוחמה.." אנחנו נמצאים פה כבר עם עם מוכה, המדומה לאישה עניה אשר נודדת ממקום למקום וליבה סוער.היא שבורה והנביא מנסה לנחמה:"הנה אנוכי מרביץ בפוך אבניך ויסודותיך בספירים..וכל בניך למודי השם ורב שלום בניך..".

אבל כאן מופיע הדגש ,ומה יגרום לשינוי המצב:"בצדקה תיכונני,רחקי מעושק..".

הנביא מדגיש מה יגרום לכינונך מחדש?מה יגרום למצב שבו גם אויביך לא יוכלו לך ,לא השחתה פיזית וגם לא במשפט ודעת הקהל-("כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום איתך למשפט תרשיעי" והמפרשים מפרשים על כלי מלחמה ולשון אשר מנסה לשפוט אותך..)-רחקי מעושק.

האם יש פה עניין חדש? איני בטוח. אז למה לחזור עליו?

אולי יש פה עמדה של חוסר אונים,לא תמיד יש ביכולתנו לשנות סדרי עולם ומהלכים רחבים.אבל גם אז יש מקום לדבר הקרוב למעשה התיקון שכן תלוי בנו.במצב קשה אדם מרגיש צורך ורצון לתקן ,לפעמים אפילו הרגשת היאוש יוצרת בו מוטיבציה לצעקה,אשר יש בה מעין מרד. העולם נראה כנע בטרוף,בתנועות גדולות במסות רחבות.ובמעין אקט של מרד אתה מנסה לעשות דבר אחד.דיאטת בריאות,נקוי הגוף מרעלים של עושק ואטימות הלב.

ואסיים בדברי המדרש על תחילת הפרשה:

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה..לכך אמר להם משה והברכה אשר תשמעו והקללה אם לא תשמעו,משל לזקן שהיה יושב על הדרך והיו לפניו שתי דרכים אחת תחילתה קוצים וסופה מישור ואחת תחילתה מישור וסופה קוצים.והיה יושב בראש שתיהן ומזהיר העוברים ואומר להם אף על פי שאתם רואים תחילתה של זו קוצים לכו בה שסופה מישור וכל מי שהיה חכם שומע לו והיה מהלך בה ומתייגע קמעה,הלך בשלום ובא בשלום,אבל אותן שלא היו שומעין לו היו הולכין ונכשלין בסוף,כך היה משה פרש לבני ישראל ואמר להם הרי דרך החיים ודרך המוות ברכה וקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך"(תנחומה ראה ג').