בפרשת פנחס מופיע המפקד השני של 'כל יוצא צבא בישראל' בספר במדבר – "שאו את ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבותם כל יצא צבא בישראל. וידבר משה ואלעזר הכהן אותם בערבות מואב על ירדן ירחו לאמר" (כ"ו, ב').

זהו מפקד של יוצאי צבא על סיפה של ארץ כנען וכיבושה והוא מתנהל בסוף תקופת המדבר על גדות הירדן אל מול יריחו – שער הכניסה לארץ. המפקד הראשון שבו נפתח ספר במדבר, היה במדבר "בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים" (א, א). על שם שני מפקדים אלה נקרא ספר במדבר בתרגום השבעים arithmoi ובוולגטה בתרגום ללטינית Numeri וכך נתגלגל גם ללשונות מודרניות Numbers. כך שמו גם בפשטות כבר במשנה – חומש הפקודים.

הקורא המודרני פוטר בדרך כלל רשימות כאלה במשיכת כתף ובחוסר עניין. יש כאן איזו גחמה לא מובנת של הכותבים העתיקים. רשימות אלה הן בדרך כלל ארוכות ומפורטות מאוד והן נפוצות גם אצל עמים ותרבויות עתיקות אחרות כמו, למשל, קטלוג הספינות של היוונים שיצאו לטרויה, שתופס למעלה ממאתיים חמישים שורות בספר השני של האיליאדה. ואולם בדרך כלל האינפורמציה הטמונה ברשימות כאלה רחוקה מלהיות אינפורמציה טכנית יבשה. דוגמא יפה מספק לנו המפקד בפרשה שלנו.

אין זה מפקד תמים ומטרתו ברורה. כבר עמדנו על כך שפניו לעתיד לכיבושה של ארץ כנען. אבל יש לו גם פן נוסף, עליו ניתן לעמוד בסוף המפקד הקטן של הלויים אחרי המפקד שלנו. "אלה פקודי משה ואלעזר הכהן אשר פקדו את בני ישראל בערבות מואב על ירדן ירחו. ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן אשר פקדו את בני ישראל במדבר סיני. כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון" (כ"ו, ס"ג-ס"ה).

ובכן, מסתבר שלמרות הדמיון הרב בסיכום של שני המפקדים (בשניהם כשש מאות אלף יוצאי צבא), אין כל חפיפה ביניהם. העם והצבא הנכנסים לכבוש ולרשת את ארץ כנען, הם שונים לחלוטין מן העם שיצא ממצרים. רק שני אנשים מיוצאי מצרים, יהושע וכלב, יזכו להיכנס לארץ.

פרטי המספרים שברשימה גם הם רבי עניין ונתעכב על אחד מהם. ההבדל המפתיע והגדול ביותר בין המפקד הראשון לשני הוא בשבט שמעון. במפקד הראשון מנה שבט זה חמישים ותשעה אלף ושלוש מאוד יוצאי צבא, ואילו במפקד שלנו הוא מונה רק עשרים ושניים אלף ומאתיים. מה פשר הירידה הגדולה במספרם של בני שבט שמעון?

דברים בעניין זה נוכל לקרוא בקטע גניזה של מדרש שפרסם יעקב מאן: *'אמרו חכמים, מפני מה נימנו ישראל בראש חומש הפקודים וחזר ומנאן בסוף החומש, להודיע מספרן במקום זה ובמקום אחר, שנאמר בראש החומש מספר שבטו של שמעון תשעה וחמשים אלף, שנאמר פקודיהם למטה שמעון ט"נ אלף וגו' ובסוף החומש מספרם כ"ג אלף ומאתים. מפני מה נתמעטו, מפני מעשה זמרי. כתיב ויהיו המתים במגפה כ"ד אלף, משבטו של שמעון כ"ב אלף ומשאר שבטים שני אלפים. אמר הקב"ה לזמרי בן סלוא זקינך קינא על הזנות והרג משכם כ"ב אלף והסתכנתי לך ואתה עושה זנות לפני? חייך שאני פורעה לך. לכך מתו משבטו כ"ב אלף.'

המדרש קושר את הירידה במספרם של בני שמעון למגפה בסוף הפרשה הקודמת (כ"ה, ט'). הקדוש ברוך נגף את עם ישראל כעונש על הזנות עם בנות מואב. והנה, בראש הזונים עם בנות מואב עומד נשיא שבט שמעון זמרי בן סלוא. בעל המדרש שם לב לכך שאביו של שבט זה, שמעון בנו של יעקב, רצח את אנשי שכם בגלל ששכבו עם דינה אחותו. נראה שבעל המדרש בא לשבח את קנאותו של פנחס ואולם יש לשים לב לכך שמספר המתים של שמעון שקול למספר ההרוגים בשכם.

מסתבר שיש כאן אירוניה חדה כלפי מעשי קנאות. הקנאים מקנאים לאחרים ואולם אינם דנים אותה מידה בעצמם. הם עצמם חוטאים בחטא שעליו ביקרו אחרים. ובנוסף לכך, מתברר שדמם של אנשי שכם לא נותר בלא נקמה, על כל אחד ואחד שהרג שמעון מאנשי שכם, נהרגו מבני בניו במגפה.

*J. Mann, the Bible as read and preached in the old Synagogues II, Cincinati 1966 p. 68

שבת שלום.