עזוב, בחייך,
אל תעשה מזה עניין,
כתוב שנולדנו, היינו, טבענו בים.
די בזה. קצר, בטובך, פסוקים
אחרונים, ורמוז רק שרע כאן,
ואין אהבה, ובמדבר, כל הדרך, זקנים
ורוגנים, ומתים עוד לפני כן,
מסה ומריבה.

וכתוב בקיצור על ההרג, הדם,
ורמוז בקצרה למולדת, לעם,
וקצר, בטובך (הרי אין כאן
עניין), ותזכיר לקורא
שטבענו בים.

אדמיאל קוסמן / פסוקים אחרונים: השלמה לספר דברים

כשמישהו מאריך וחוזר על עצמו, אני שומעת בני נוער אומרים בחוצפה מחויכת: "קצר קצר" ובתחכום רוחני "דייק את עצמך". אדמיאל קוסמן, בשיר המובא, עוזר לכולנו לומר זאת למשה: לא הספיקה פרשת דברים? גם הפרשה הבאה?

ספר דברים, הנקרא גם 'משנה תורה', הוא ספר החוזר בעיקרו על הספרים שקדמו לו, על מאורעות וחוקי יסוד. אולם צורתו היא ייחודית, זהו נאום פרידה של משה רבנו שהושמע בערבות מואב. לאחר סיפור המאורעות ההיסטוריים בפרשת ואתחנן, אנו פוגשים את תנאי הברית: החוקים הבסיסיים שעל העם לקבל וההתחייבות להיכנס לברית.

אולם, שלוש פעמים בפרשת ואתחנן, בתוך הנאום הארוך והעמוס, נפתח לנו צוהר לראות את משה, האדם הפרטי. לא מתווך, לא מוציא ומביא, לא מנחם, אלא דובר את עצמו ואת רגשותיו. כפי שיהודה עמיחי כתב, מעמד הפרידה בהר נבו מחייו, ממשפחתו, משליחותו, מהעם היא "פרשת מים של געגועיו", כך הוא "כתב את התורה כספר מסעות וזיכרונות ובכל פרק משהו אישי מאוד ורק שלו" (יהודה עמיחי / משה רבנו כשעמד על הר נבו).

משה פותח בתפילה אישית, תחינה שהיא מאבק על הזכות למסע פרידה בארץ כנען: "וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא… אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה. וַיִּתְעַבֵּר יְהֹוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה… (דברים ג', כ"ג-כ"ח). אנחנו שומעים שאלוהים לא שומע. המדרשים מספרים שגרמי השמים מתאגדים לסנגר על משה, הם אפילו מוכנים למרוד באלוהים כדי להשפיע על הגזרה. האם תפילתו של משה לא נענית? משה כן נענה. אולם ב'לא'.

בפעם השנייה בפרשה משה מבדיל עצמו מהעם, ובאותה עת קושר את גורלו בגורל העם. הוא אינו רק המתווך, אלא אדם מאוכזב וכועס אשר נראה כי רגע לפני מותו חייב 'לסגור חשבון'. יש אותי ויש אתכם. בגללכם אני מקבל עונש, אני מת ואתם עוברים ויורשים: "ואֶתְכֶם לָקַח יְהֹוָה וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה: וַיהֹוָה הִתְאַנַּף בִּי עַל דבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְך נַחֲלָה: כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן ואַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת) דברים ד', כ'-כ"ב).

בפעם השלישית משה מספר בלשון רבים, בנימה מפויסת. הוא ודור הבנים – דור העתיד יחד. הוא משלים עם גורלו וחווה את ההווה במלאות: "יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב: לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְהֹוָה אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים" (דברים ה', ב'- ג').

בתוך נאום המנהיג צפים להם זיכרונות אישיים, צוהר הצצה איך משה עובר דרך תחינה אישית, כעס, אכזבה, אשמה, פיוס והשלמה. זוהי ירושת החוויות האישיות אשר משה מותיר לנו. ונשארת בי השאלה מהו פרס הנחמה של משה? רק לראות את ארץ כנען מרחוק?

"…ורק בסוף חייו,
על הר נבו ראה ומת
בנשיקת פני האלוהים"
(יהודה עמיחי / משה רבנו ראה רק פעם אחת)