במדבר פרק ל': (ב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יהוה: (ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהוה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (ד) וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהוה וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ: (ה) וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם: (ו) וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַיהוה יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ:

בפרשת הנדרים יש שלוש אמירות: האחת – יש לאדם יכולת ליצור דיבור מחייב 'ככל היוצא מפיו תעשו', יכולת זו היא תשתית החוק. השנייה – יכולתו של ראש המשפחה להפר נדרי אשתו ובתו. השלישית – יכולת זו 'נשחקת' עם הזמן, אם לא הפר האב ביום שומעו את הנדר, אין ביכולתו להפירו עוד.
כדי שהדברים יהיו רלוונטיים, יש להרחיב את מושג הנדר והשבועה מעבר לפורמולה לשונית ויש להוציא את הדברים מעבר להקשרם החברתי המסוים.

הפורמולה הלשונית היא שימוש במלים 'אני נודר ש..', אבל בשורשה עומדת תפיסת האחריות של אדם לדבריו. מחשבותיו של אדם ורצונותיו הכמוסים הם עניין שבינו לבינו. מרגע שנתן להם ביטוי ברור הם הפכו לחלק מהמציאות, הם יוצרים אצל אחרים ציפיות ומעשים, הם מהווים התחייבות. גם אם התחרט – הדבר קיים ועליו לקחת אחריות על כך.

ההקשר החברתי של חוקי נדרים הוא של חברה פטריארכלית, הגבר הוא המנהיג של ביתו. מכאן נובעת יכולתו להפר נדר אשתו או בתו. אם נרצה לחלץ מכאן תפיסה שעקרונותיה ישימים גם לחברה אחרת, נחשוב על מבוגר אחראי ועל חניך, צעיר, לא בשל. לגבי מערכת יחסים זו נאמר כאן שלכל אדם, גם לחניך, יכולת והכרח להיות אחראי לדבריו. לאחראי עליו יש יכולת התערבות מוגבלת – יום אחד, יום שומעו. כלומר – כל עוד הנודר בסיטואציה שבה חייב עצמו והיא טרם התקבעה, יכול ה'מבוגר' להתערב ולשנות. אם השתהה והנדר הפך לחלק מהווייתו של הנודר – מאוחר מדי.

המודל שמציבה פרשת הנדרים הוא קשה. קשה מאוד לחיות במצב בו אדם מחויב למוצא פיו ואינו יכול לחזור בו. ומה אם טעה? ומה אם כל אישיותו השתנתה? או הנסיבות השתנו?
גם מודל ההתערבות של המבוגר גולמי מאוד. הרי קל לראות כיצד המבוגר מבטל נדרי בן-חסותו והלה רותח מזעם, מרגיש שכנפיו קוצצו. ומאידך – יכול להיות שהצעיר כמהה שהמבוגר האחראי לו יעזור לו לבטל את נדרו, לרדת מהעץ עליו טפס והמבוגר אינו יכול לעשות זאת, כיוון שאיחר ל'יום שומעו'. הטרגדיה של בת יפתח (שופטים י"א) היא עדות למקומות הקיצוניים אליהם מביא המודל הזה.

ספור בני גד וראובן בהמשך הפרשה מציע שכלול ועידון של המודל המופיע כאן. כמה זיקות קיימות בין פרשת הנדרים לבין ספור בני גד וראובן: הראשונה היא הסמכת שני העניינים זה לזה בתורה. השנייה היא עניין הנדר/ שבועה/ התחייבות. שבטי עבר הירדן התחייבו להשתתף במלחמת הכלל ומשה התחייב שעבר הירדן תוענק להם אחר כך. השלישית היא קשרי לשון – כאן נאמר "הניא אביה אותה" ושם – "למה תניאון את לב בני ישראל". כאן נאמר "כל היוצא מפיו יעשה" ושם נאמר "היוצא מפיכם תעשו". זיקות אלו קוראות לנו לקרוא את הפרשיות זו מול זו.

בני גד וראובן נשבו בקסמה של עבר הירדן. "מִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד", המקנה הרב והעצום העצים את חלומותיהם. לנגד עיניהם ארץ חלומות שנפלה לחיקם כפרי בשל. מדוע לא יישארו בה? מדוע לא יתעשרו, יפרו וירבו? גן העדן הוא כאן.
לכודים בשאיפותיהם, נעלם מעיניהם החומדות ומליבם הלהוט, שאת הארץ הזו כבש העם כולו ואין כל הצדקה שתהיה שלהם; הם העדיפו לשכוח שאם יקבלו את עבר הירדן ייהנו ממה שכל העם כבש ויישבו בנחלתם בעוד היתר יילחמו.

משה עומד מולם כמבוגר האחראי, כמנהיג. הוא יודע מה אין הוא יכול לעשות – הוא אינו יכול פשוט לומר – לא, כי הם לא יישמעו לו. נותר לו להסביר להם עד כמה רצונם הגולמי לא הוגן, אנוכי, מסוכן:

(ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה:
(ז) וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יהוה:
(ח) כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ:

ואחרי שהבינו, ניתן להם להציע הצעה שתהיה פחות אנוכית –

(יז) וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: (יח) לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ:

ואז לקבל את ההצעה אבל לחזור ולהבטיח שהם הבינו עד כמה ההתחייבות לא הפיכה:

(כג) וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוה וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם:
(כד) בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ:

זהו מודל משוכלל הרבה יותר. המנהיג מעמיד את בן חסותו על הצדדים הקשים של מאווייו; מאפשר לו להתמודד עם הביקורת על ידי הצעות תיקון ומבהיר לו שהוא נוטל על עצמו התחייבות לא הפיכה .

חז"ל מצאו דרך אחרת להקלת חומרת פרשת נדרים. זהו ההליך של היתר נדרים, שבשל השינוי המפליג שיצר בחוק המקראי נאמר עליו – "היתר נדרים פורחין באוויר ואין להם על מה שיסמכו!" (משנה, מסכת חגיגה, א', י').

איך נעשה היתר הנדרים? הנה דוגמה מהמשנה במסכת נדרים (פרק ט', ד'):

"..פותחין לו מן הכתוב שבתורה ואומרים לו :
אילו היית יודע שאתה עובר על "לא תקום" ועל "לא תטור" ועל "לא תשנא את אחיך בלבבך ואהבת לרעך כמוך" ועל "וחי אחיך עמך"?
שמא יעני ואין אתה יכול לפרנסו?
אמר: אילו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נודר, הרי זה מותר"

אדם נדר לא לתמוך כלכלית באדם אחר – מן הסתם בקרוב משפחה, אולי בבן מתבגר שהכעיס אותו, הנדר נעשה מן הסתם ברגע של כעס, הנודר המסונוור על ידי כעסו, נתן דרור לרגשותיו והעניש את בנו. שנים עברו, הכעס חלף, העונש פעל את פעולתו. הבן נעשה עני, זקוק יותר ויותר לתמיכת הוריו. האב כבר מוכן לכך, אולי אפילו רוצה לתמוך כדי להתפייס, כדי לפצות על הסבל שגרם, כדי לסיים את המלחמה – ואין הוא יכול. ידיו אסורות בנדר שנדר. כיפתח הוא אומר – "אָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל יהוה וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב". וכאן באים חז"ל ואומרים – תוכל לשוב! כי לא ידעת, כי לא חשבת, כי יש אפשרות לשוב. אנו נותנים לך את האפשרות הזו ובכך ממלאים עבורך, הנודר, את תפקיד ההורה ועל כך נאמר "שַיהוה יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ":

בפעולת החקיקה היצירתית הזו, היתר נדרים, קבעו חז"ל שאדם אינו אמור לרבוץ תחת נטל מילותיו, החלטותיו, עברו. היתרי נדרים פורחין באוויר ונותנים לנודר כנפיים להתרומם אל עבר עתידו.