ספר במדבר: פרק ל', פסוק ב' – פרק ל"ו, פסוק י"ג

"אִישׁ כִּידֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה."

מיוחד הוא הנדר מכל המצוות שבתורה [אח לשבועה ולנזירות], בכך שהאדם הוא היוצר באופן אוטונומי את הציווי. התורה לא דורשת ממנו לנדור, הוא היוזם הוא המעצב את ההיקף ואת התנאים. לכן אין זה מפליא שהשפה הדתית נרתעת מהנדר:
"אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים… כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר שַׁלֵּם. טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם. אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ." [קהלת ה']

העמידה לפני א-לוהים, האחר המושלם, מובילה באופן טבעי להימנעות, למזעור היצירה. מדוע ליצור קטגוריות חדשות העלולות להכשיל את האדם?

חכמים נחלקו:
"ר' מאיר אומר טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם טוב מזה ומזה שלא תדור כל עקר. ר' יהודה אומר טוב אשר לא תדור משתדור ולא טוב מזה ומזה מביא כבשתו לעזרה וסומך עליה ושוחט." [תוספתא חולין, פרק ב' הלכה י"ז]

רבי יהודה רואה את הסכנה באוטונומיה, בכך שהאדם לא יוכל לעמוד בהתחייבותו. לדידו, אם האדם יוצר נדר ועומד בו – זה המצב הראוי. רבי מאיר קיצוני יותר. הוא מעדיף שהאדם לא יצור כלל ועיקר.

למרות הקולות האלה – המנסים לשלול בצורה זו או אחרת את הנדר – התורה מעצבת מסלול שכזה. אפשר גם למצוא קולות המעצימים את עולם הנדרים, כך במשנה בפרק א' של מסכת נדרים:
משנה א – "כל כנויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות ונזירות כנזירות האומר לחבירו מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך שאיני אוכל לך שאיני טועם לך אסור מנודה אני לך רבי עקיבא היה חוכך בזה להחמיר כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה כנדרי כשרים לא אמר כלום כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן."

משנה ב – "האומר לחבירו קונם קונח קונס הרי אלו כנויין לקרבן חרק חרך חרף הרי אלו כנויים לחרם נזיק נזיח פזיח הרי אלו כנויין לנזירו' שבותה שקוקה נדר במותא הרי אלו כנויין לשבועה."

משנה א' מעמידה ביטויים בשפה התקנית, המצויים בסביבה של ביטוי הנדר הראשוני. משנה ב' מעמידה ביטויים בשפה פרטית [למרות שיש דעות כי אלה ביטויים בשפות שונות]. האדם היוצר בורא לא רק את קטגוריית הנדר, אלא אף את השפה בה הוא מבטא קטגוריה זו.

שאלת האדם היוצר היא שאלה חמורה בפני עצמה, ומיוחדת בשפה הדתית. האדם היוצר הוא מחד גיסא מימוש האנושיות ומימוש צלם אלוהים שבו, ומאידך הוא מסוכן. הן הדת והן החברה האנושית מפחדות מהאדם היוצר. האדם היוצר משבש את הסדר, את השפה ואת המוסכמות.
האדם היוצר הוא לרוב אדם מיוסר, מפאת הצורך ללכת נגד הזרם ולספוג את מכות ההתנגדות. אך חברת בני האדם תישאר דלה ללא אנשים שכאלה, המתנשאים מעבר לחוקיות הסיבתית ומשרטטים אופקים חדשים.