ספר דברים, פרק כ"ו – פרק כ"ט,ח

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ: וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אלהיךָ

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:

(ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: ויביאנו אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:

המשנה במסכת פסחים בחרה בנאומו של מביא הבכורים המתחיל במלים ארמי אובד אבי להיות הגרעין שסביבו יטוה ספור יציאת מצרים. עד היום, בהגדה המסורתית, הפרשה ומדרשיה מהווים בערך כשליש – השליש המרכזי – של ההגדה.

מדוע דווקא פרשה זו ? אפשר – כי כאן הכינה התורה תקציר של ההיסטוריה היהודית, גרסה תמציתית להמון – ואומרי ההגדה יכולים להשתמש בו.

השוואת גרסה זו לספור בגרסתו המלאה יותר חושפת הבדלים מעניינים וללא ספק – משמעותיים. כאן נאמר – "ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט". לאילו מפרטי הספור המלא מתכוונים כאן?

לשם כך יש לפענח – מיהו אותו ארמי ? פירוש אחד הוא : לבן הארמי שבקש לפגוע באבי כחומר ביעקב אבינו. כך מפרשים כנראה כותבי ההגדה שהקדימו לקטע זה את המלים –

"צא וראה מה ביקש לבן הארמי לעשות שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן הארמי בקש לעקור את הכל" לגרסה זו יעקב ירד מארם למצרים "ארמי אובד אבי וירד מצרימה" וכך הספור מדלג על שובו של יעקב לכנען ומגוריו שם משך עשרות שנים רבות עד לרדתו מצרימה בערוב ימיו והוא בן מאה ושלושים שנה. חולשתו של פירוש זה בצורת הסביל – 'אובד', כשהצורה המתאימה יותר היא – מאבד, ואולי – שואף לאבד. פירוש אחר הוא : אבי היה ארמי אובד, והכוונה יהא לאבות אבותינו – תרח וקודמיו. כשם שנאמר בספר יהושע וצוטט בהגדה – "בעבר הנהר (נהר הפרת, כלומר – בארם) ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם.." פירוש זה אומר משהו בעל עוצמה- אבות אבותינו היו ארמיים האובדים ברשעם ובחטאם. כאן, הדילוג ביחס לספור המלא הוא גדול עוד יותר , שהרי אנו מדלגים על כל הדורות שבין תרח לביון יורדי מצרים ! גדולה מזו – אם מדובר על אובדן במובן של אובדן דרך רוחנית הרי אובדן זה פסק כאשר אברהם עבד את ה קב"ה, ולא כאשר שמע ה' את זעקת ישראל במצרים .

נמצא שלכל אחד משני הפרושים האפשריים, הגרסה המקוצרת של ספור ראשית ההיסטוריה היהודית יוצרת עיוות משמעותי מאוד ביחס לגרסה המלאה !

כיוון ששתי הגרסאות מובאות באותו ספר – ספר התורה, הרי ברור שזהו שינוי מודע ועל כן גם מכוון ומגמתי. מכוון למה ?

התורה רצתה לספר את הספור המקוצר ברמת הכלל ולא ברמת הפרט. לפי הפירוש הראשון הספור הוא ספור השנאה הנוכרית לעם ישראל. ומדובר על שנאת לבן ואחר כך על שנאת פרעה. העובדה שיעקב ניצל וחי בשלווה יחסית כמה עשרות שנים אסור לה שתטשטש את העובדות המרכזיות – איבת נוכרים לישראל שרק א-להים הושיע את ישראל ממנה. לפי הפירוש השני הספור הוא אודות האובדן הרוחני ברמת הקבוצה כולה. העובדה שהאבות התעלו וזכו לקרבת א-להים עדיין אינה מיתרגמת לרמת הכלל. הכלל היה במצב של אובדן רוחני ורק זעקתו אל א-להיו פתחה תהליך שראשיתו בהצלה גופנית וסופו בתשועה רוחנית.

בחירתה של התורה היא אם כן לספר את ספור הכלל. כך גם אפשר להבין את העדרו של משה מספור יציאת מצרים. הספר הוא על עם ישראל וא-להים בלבד.

לכך מתקשר אופיו של טקס הבאת הביכורים. האיש מספר את תמצית ההיסטוריה הקדומה של עמו בגוף ראשון רבים."וירעו אותנו המצרים ויענונו" ולא – וירעו המצרים את אבותי ויענום.וכן לכל אורך הפרשה. וכן בתיאור מעשיו של האיכר – באתי היום אל הארץ זהו משפט המזהה את הביוגרפיה של האיכר עם ההיסטוריה שחל העם. כך הויתור על תיאור משקלם האישי הסגולי של אבות האומה ומשה רבנו מאפשר הזדהות של כל אחד מבני העם עם ספור תולדות עמו עד כדי הטמעת הספור הלאומי אל חייו האישיים.