המעמד המפורסם ביותר בפרשת חוקת הוא זה שבו משה מכה את הסלע במקום לדבר עמו. לא תמיד אנו זוכרים שלפני ההכאה משה דיבר – אבל אל העם, לא אל הסלע – "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם" דבור זה אינו דיאלוגי : זוהי גערה, נזיפה, אלו מלים המכות וחובטות. גם כאן משה הכה במקום לדבר. ברם משה לא התחיל בכך. בקשתם של בני ה עם למים, בקשה לגיטימית מאוד כשלעצמה, גם היא לא נאמרה אלא הוטחה, הכתה – "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה': וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" אין פלא שמשה אינו עונה, אלא בוחר להימלט – וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם".

פניה דומה של העם מתוארת גם בהמשך – "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" אין להתפלא על התגובה – "וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל"

עד כאן תארנו חוסר דיאלוגיות מצד אחד- הצד הפונה. אולם אותה תופעה מתרחשת גם בצד האחר. פעמיים פונים ישראל לבני שני עמים, אדום והאמוריים ומבקשים , באופן מנומק היטב, לעבור בתחומם. בשני המקרים הם נתקלים בסירוב מוחלט שאינו מוכן כלל להיכנס לשיחה, לאיזשהו משא-ומתן.

הפניה – "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ: וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ: וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ: נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ"
התגובה – "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶך":
הפניה – "וישְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר: אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ"
התגובה – "וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל"

פנייתם של בני ישראל לאדום והאמורי הייתה כדיבור אל הסלע – הוא לא יענה.
ההקשר יוצר אפוא הרחבה מטפורית של תופעת הדבור עם סלעים. לאור הרחבה זו ניתן להבין מחדש מדוע רצה הקב"ה שהמים יגיעו דווקא דרך דיבור אל הסלע. ה' רצה ללמד את ישראל שבניגוד לדעה המקובלת אכן ניתן לקשור שיחה עם סלע. וכשיחה כזו מתנהלת הופך גם סלע מדברי צחיח למקור מים, שפע , חיים. אולם כיצד ? מהו אמצעי הקסם הפותח סלע ? נעיין בכמה מקומות אחרים בפרשה זו בהן שיחות מתנהלות או בהן דיבור נענה –
"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי: וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה"
"וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ"
"וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי"

במקרה הראשון, העם הנתון בצרה נודר נדר לה' ; בשני מתוארת תפלת העם הנענה במצרים ; במקרה השלישי זהו דיבור של חרטה, על דברי מריבה שנאמרו לפני כן. מתברר שדבור מלב נשבר, מצרה, מחרטה הוא דבור 'פורץ סלעים' ואין פלא – כיוון שהדיבור יצא מהלב הוא גם נכנס אל הלב. כשהעם עומד מול אויב מנצח או מול נחשים קטלניים או מול המצרים המשעבדים ומשם הוא מתפלל ומבקש דבריי נענים. דבור מלב נשבר, היוצא מהלב גם נכנס אל הלב.

משה לא נכנס לארץ ישראל בשל דבורו הכעוס אל הסלע. אפשר לומר – בשל חטא שחטא לסלע, חטא של חוסר אמון, חוסר אמון ביכולתו של הסלע לשמוע ולהיענות. ארץ ישראל היא ארץ של דיאלוג. שמיה נותנים – או מונעים גשם ; אדמתה נותנת – או מונעת – יבול. ובמקרה של חטא היא נטמאת (ראה במדבר ל"ו –"וְלֹא תַחֲנִיפו{=תטמאו}ּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:") ומענישה (ויקרא י"ח – וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם) משה לא יוכל לבוא למקום זה. גמגומו של משה ממנו חשש בתחילת דרכו ועליו התגבר בעזרת אהרון , ניכר עתה יותר מתמיד ומשה אינו יכול עוד לגבור עליו. משה אוסף את מנהיגותו לצלילי הדבור הגדול , השירה ששרים ישראל בפרשה זו – "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" זוהי שירה למים המבשרת את שירת האזינו שתהיה דברו האחרון של משה , על גבול הארץ.