בפרשת בהר חוזר פעמיים הביטוי "ויראת מאלהיך": "בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי-תְבוּאֹת יִמְכָּר-לָךְ. לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ. וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת-עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כה, טו – יז). וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת-כַּסְפְּךָ לֹא-תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים (לה – לח).

מוכרת לנו התופעה לכל אורך התורה שבמצוות מסוימות מצורפת אזהרה המדגישה שמצווה זו קשורה באופן ישיר לאל, ופרשנים שונים ניסו להסביר למה דווקא מצוות אלו, נדרשו לאזהרות נוספות והאם יש חוט כלשהו המקשר בין המצוות השונות שעליהן נוספה האזהרה. בפרשתנו רש"י מציע הסבר מעניין לביטוי החוזר פעמיים: "הרי זה דבר המסור ללבו של אדם ומחשבתו, לכך הוצרך לומר: 'ויראת מאלוהיך'". במילים אחרות, לדעתו של רש"י הציוויים האחרים המופיעים בפרשתנו, ובכלל בתורה, רובם ככולם ציוויים שיש להם ביטוי פומבי – הם ציוויים שבהם יראת הקהילה עשויה להספיק כדי שאדם ימלא אחר הציווי, אולם יש ציוויים מסוימים שאותם לא תוכל הקהילה לשפוט, ציוויים הנוגעים למצפונו של אדם, מקום שהגישה אליו אפשרית רק לאדם אחד ולאלוהים אחד, ולכן נוספה בהם אזהרה. חשוב להדגיש ששתי המצוות המדוברות אינן מצוות שבין אדם למקום, אלא מצוות שבין אדם לחברו. אין כאן שאלה של אמונה או פולחן זה או אחר, אלא בבירור עניין של יחסים בין בני אדם ובכל זאת לדעתו של רש"י הן "עניינים שבלב". במצווה הראשונה שעליה נאמר "ויראת מאלהיך" מתייחס הכתוב להלוואה בריבית. לכאורה ריבית והלוואה הם עניין פומבי ולכן טענתו של רש"י כאן לא נראית סבירה. הוא מסביר שיתכן שהמלווה ישתמש בהלוואה (בריבית) לנוכרי כדי להלוות בעקיפין ליהודי ולכן יש כאן עניין שבלב ולא עניין פומבי (נראה שכוונתו היא שדבר המעשה לא יוודע לציבור היהודי). הדבר בולט יותר במצווה השניה שאליה מתייחס הביטוי, "לא תרדה בו (בעבד עברי) בפרך". רש"י מסביר שהכוונה היא למקרים בהם האדון מצווה על העבד לבצע מטלות שאין בהן צורך כגון "עדור תחת הגפן עד שאבוא", וטוען שרק האדון יודע האם העבודה אכן נחוצה ולכן זהו "עניין שבלב". בשני המקרים לא מדובר על מקרה קלאסי של "עניינים שבלב". אפשר לשפוט בצורה אובייקטיבית למדי האם העבודה שנותן האדון לעבד היא עבודת פרך שאין בה תועלת, או עבודה סבירה, ואפשר להבדיל בצורה אובייקטיבית בין הלוואה בריבית לבין הלוואה שאינה בריבית, אפילו אם היא נעשית דרך גורם שלישי. נידמה לי שרש"י ניגש לפרש כאן את הביטוי המקראי על פי פרדיגמה מוכנה מראש לגבי השימוש בתוספת "ויראת מאלהיך". הוא מקפיד כמו פרשן מיומן לא לתת לעובדות לבלבל את הנחות היסוד שלו יתר על המידה.

אולם ביקורת על רש"י בעניין זה היא מעניינת הרבה פחות מאשר בחינת הפרדיגמה עצמה והנחות היסוד התיאולוגיות המניעות אותה. רש"י הניח שיראת האל היא מכשיר רב עוצמה שאותו יש להפעיל במקרים שבהם יראת הקהילה אינה מונחת על ראשו של העבריין, ואינה יעילה מספיק כדי למנוע מאיתנו לעשות מעשים לא ראויים. אלוהיו של רש"י הוא מעין כלב שמירה מיומן המסוגל לשמור עלינו מחטא במקרים שבהם כל הגדרות, האזעקות, מצלמות האבטחה ואמצעי הבטיחות האחרים כושלים. במובן מסוים הנחת היסוד הזו, בגירסה יותר מעודנת שלה, משותפת להוגים רבים לאורך ההיסטוריה היהודית. לדעתם מטרת התורה כולה היא לתקן את ההתנהגות האנושית, והמימד הדתי, הפולחן, התפילה, ואפילו אלוהים בכבודו ובעצמו, אינם אלא דרכים מתוחכמות האמורות לגרום לנו להתנהג בצורה ראויה. זו למשל היתה טענתו של הלל הזקן, שכל התורה כולה עומדת על העיקרון המוסרי שאפילו עמנואל קאנט ראה בו את יסוד המוסר, לא לעשות לאחר את מה שאינך רוצה שיעשו לך. אין זה מקרה שהלל לא העמיד את התורה על העיקרון של אמונה באל, אלא על עיקרון מוסרי. טענה דומה נמצא ללא קושי אצל הוגים יהודים רבים במאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, כמו ליאו בק, הרמן כהן ואחרים – היהדות לדעתם היא בעיקרה "מונותיאיזם אתי", אמונה באל יחיד שכל משמעותה היא מוסר אבסולוטי המתאים לכל אדם ולכל זמן.

עמדה הפוכה לעמדה זו אפשר למצוא אצל הרמב"ם. אצלו יראת האל אינה כלי למען מימוש התורה אלא להפך. יראת האל מושגת על ידי "כל מעשי התורה" (מוה"ן, ג' נ"ב). תכלית כל התורה כולה היא ליצור יחס של יראה כלפי האל (עניין החוזר כמה פעמים במורה נבוכים, ראו למשל, ח"ג, כ"ד). הרמב"ם מתייחס ליראת האל כבר במצוות הראשונות שבהן הוא דן במשנה תורה ואומר שיש קשר בין המצווה לאהוב את האל לבין יראתו. בדומה לדבריו של הרמב"ם נאמר כבר בספר דברים שמטרת כל חוקי התורה היא "ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו על הימים" (ו, כ"ו). מהו אם כן היחס הנכון בין מטרה לבין אמצעי? האם כל המצוות ניתנו למען נוכל אנו, בני האדם, לייסד יחס נכון של יראה כלפי האל או שההפך הוא הנכון, יראת האל נועדה להניע את המאמין לפעול נכון, בהתאם לחוק תורה שהוא חוק צודק? האם ההתנהגות המוסרית היא המטרה אמיתית או שמא היראה?
כיוון שלא אוכל להכריע בין שתי התפישות התיאולוגיות המתחרות כאן זו בזו, אציע שלישית, אלטרנטיבה הלועגת לשתיהן. בספרו, "החיים כמשל" כותב פנחס שדה את השורות הבאות: "אז הנה אני חושב על אלוהים (שרק ביחס אליו יש לשקול את ערכו וטיבו של כל דבר ודבר, שרק ביחס אליו יש לחיים איזה מובן) ואני סבור, כי אלוהים, אולי, רוצה שנעשה דווקא מעשים של פריעת-סדר, של פריצת-גדר, של עוון משום שעל ידי כך אנו חורגים מן ההמוני והמשותף ומגיעים לידי קיום כיחידים, שרק הוא קיום אנושי אמיתי. ושוב, אחרי כן, אנו מוסיפים וחורגים מן הקיום כיחידים, אנו מתגברים על האנושי בכלל, וקיומנו, שנעשה פרוץ וגלוי, נעשה, במובן מסוים, ראוי יותר לתשומת לבו של האלוהים, נעשה יותר קרוב לאלהים, מקבל אופי אלוהי. אולי רוצה אלוהים (כך נדמה לי כשאני הוגה בו) שנתייסר בייסורים גדולים, שנפשע, שנרד לתהום עמוק ונעלה לשיא קר ובודד. הרי, בכל אופן, אין להעלות על הדעת, שהוא רצה כי נהיה אזרחים. להיפך, מתקבל על הדעת שרצונו הוא כי נגיע לגאולה בדרך המיסתורית של האובדן" (עמ' 39). בעקבות פנחס שדה ברצוני לשאול האם אין כל הדיון המוסרי שלעיל נלעג מעט? שהרי כל ילד בגן כבר יודע פחות או יותר מהי התנהגות מוסרית ראויה ומה בלתי ראוי. אין זה משנה כל כך אם המצוות המוסריות הם מטרתה של יראת האלוהים או שיראת האלוהים היא המטרה המסתתרת מאחורי המצוות. בשתי הגישות מעמדו של אלוהים מושפל לכדי תפישות של התנהגות מוסרית ולא יותר מכך. שדה חשב שאם אלוהים הוא עניין חשוב לחברה האנושית, צריכה להיות לו משמעות שמתעלה מעל ומעבר לשאלות מוסריות. שדה, ביחד עם סרן קירקגור, אבי האקזיסטנציאליזם (ראו את ספרו "חיל ורעדה"), מציעים שיראת אלוהים אמיתית חייבת להציע התגברות על המוסר ולא הישמעות אליו. "אָז תָּבִין יִרְאַת ה' וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא" אומר ספר משלי (ב, ה). מי יתן ונמצא. שבת שלום!