השמיטה- בין גן עדן מקדם לעולם גאול
ןיקרא פרק כ"ה, א – פרק כ"ז, לד
וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ בראשית ב-טו
אדם הראשון הונח בגן עדן "לעבדה ולשומרה". בשלב התמים ההוא של בריאת העולם מזמין הקב"ה את האדם לאותה חלקת אדמה אהובה עליו 'גן ה' לקחת חלק מפריה ולשבוע מטובה. המשימה של 'לעובדה' היא סוג של עונג הקשור באכילה יחודה של עבודה זו שהיא מתקיימת ללא זיעה בגוף וללא קוצים בפרי. סוג של קשר ישיר –בלתי מתווך, עם האדמה. מין עבודה שניתן לדמיין אותה כאפשרית, רק בגן עדן מקדם.
"…לכך הונח שם להיות מתענג ומשתעשע כרצונו והיתה פרנסתו מעצי הגן והיה משתהו מנחלי עדן ומלבושו ענני כבוד, והיתה עמידתו שם בתענוג רב גדול ועצום לרוב..".'[פירוש רבינו בחיי על הפסוק]
מהו 'לשומרה'? זהו מושג הקשור במושג הגבול. הגבול מובהר בפסוק הבא: טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת.

הבורא שלקח סיכון בעצם הנחת האדם בגינתו – אהובתו- מבדיל בינו ובין האדם וקובע לו גבול בתך הגן.זהו אמנם גבול אופקי ולא אנכי. ברמה האנכית- הקשר הוא אינטימי.
קשה לשער את היחסים בין אדם ורעיתו בתוך הגן. עולם ללא בגדים הוא עולם ללא ארוס. ואולם מתוך העונש שקיבלה האישה ניתן לשער המצב מקדם: טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ–בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ. [פרק ג שם]
ניתן לשער שלפני החטא ילדה האישה כשחיוך על פניה, ולא התקיימה תלות מהסוג המוכר לנו, בין האישה לאיש. זהו ביטוי עצום של חופש ועצמאות וביטוי נשגב של יצירה. האישה דאז דומה מאוד ליוצר הגדול. הנחש ידע את אשר הוא עושה
כך נוצר מצב שבגן עדן מתנהל עולם חשוף עם מעט מאוד מחסומים בין האדם לאדמה, וללא תלות בין האישה לגבר. אכן ללא בגדים-וללא בושה.
את פשר ההזמנה של האדם להכנס לגן עדן ניתן רק לשער. הקב"ה ציפה וקיווה שניתן לחיות בנוכחותו ובקרבה לאדמה במידה נכונה, בידיעת הסוד והביצוע של לעובדה ולשומרה. יש כאן תקוה לאינטימיות משולשת מסוג מיוחד ועדין ביותר. גן עדן.
וכידוע- אדם הראשון חטא וגלה מגן עדן. מכאן ואילך תחול רק הידרדרות של מערכת היחסים באותו משולש. רצח הבל ע"י קין רק ירחיק יותר את עובד האדמה (קין) מהאדמה ('לא תוסף תת כוחה לך') עד כדי בניית העיר הראשונה. בניית העיר הוא הסמל המובהק ביותר של ייאוש מקרבה של אדם-אדמה -בורא עולם. המבול יבטא שלב נוסף בשבירת התמימות הראשונה- ניתוק האדם מהאדמה ע"י מי המבול השוצפים.
האל המפוקח שאיבד הרבה מתמימותו קובע ביציאה מהתיבה כלל בוגר וחדש :…
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו התחושה הברורה היא כי הקב"ה שבע ההימורים והנסיונות, מרחיק את האדם מהאדמה. ל'מקום' כביטוי תרבותי המסמן אזור וחלקת אדמה מסוימת, לא יהיה עוד משמעות בתרבות האנושית. [ה-כא]. האדם החדש יהיה כל כך מנותק מאיכות סביבתו שהוא רק יבנה לגובה- עד גובה השמים, מגדל בבל. בסוף פרשת נח ישנה הרגשה כי הבריאה החדשה שאחרי המבול ואחרי המגדל, תחיה בניו- יורק, שיקגו, הונג קונג ולונדון, ללא תודעת מקום וזיקה לאדמה. אתגרי הטכנולוגיה (בני קין ומפעלם) יבודדו את האדם בעיר, ואילו האדמה תשוב ליוצרה ואהובה הראשון.
עם זאת האל שאיבד המון מתמימותו הראשונה, מפתיע.
ויאמר ה' אל אברהם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך –אל הארץ אשר אראך [בראשית יג].
הקב"ה לא מתיאש מהמשולש שלו עם האדם והאדמה , מהתקווה לקרבה ואינטימיות. בשפה הפסיכולוגית והחסידית יש כאן את מופלאות המושג "תמימות שניה."
את אדם הראשון יחליף אברהם (ובהמשך עם ישראל), ואילו את גן עדן תחליף ארץ ישראל. על ארץ ישראל נאמר ביטוי גן עדני מובהק " (דברים יא).
יב אֶרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ: תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ–מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.
ומה התחליף ל "לעובדה ולשומרה"?
'לעובדה'-בחינת ברכת הארץ : "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי… ונתתי מטר ארצכם בעיתו יורה ומלקוש" ואז זוכים ל" ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש". [דברים שם]
התמימות השניה איננה חופפת לראשונה. יש כאן עבודה קשה, זיעה, ותפילה. החקלאי מצפה לחג הסוכות להתפלל, לנסך מים , לנענע את ארבעת המינים-הכל מתוך ציפייה לחורף מבורך בגשמים. בתמימות השניה אנו זוכרים את כל הדרך שעברנו בה. ואמנם תודעת הדרך –תביא לעונג גדול, ושפע לעם היושב על אדמתו.
ומהו 'לשומרה'? ספר הכניסה לארץ -ספר דברים מלא בפזמון החוזר" כי תבואו אל הארץ…השמר לך פן תשכח… " התורה יצרה מערכת מצוות רחבה להגדיר את משימת ה"לשומרה".
ואולם לעניות דעתי,המצווה הגדולה ביותר של 'לשומרה' הרי היא מצוות השמיטה של פרשתינו, פרשת בהר.
פרשת בהר עוסקת באריכות רבה במצוות שנת השמיטה והיובל. שני מוקדים עיקריים למצווה זו: שמיטת הקרקע, ושחרור העבדים. אחת לשבע שנים אנו נקראים לשמוט האדמה ולשחרר את העבדים ואילו ביובל יש חזרה מוחלטת של האדמה לבעלים הראשוניים, ואילו העבדים משתחררים לחלוטין- אף אם רצונם להישאר עם אדונם.
לראשונה בתורה מופיע מושג הגאולה בהקשר השמיטה והיובל (פרק כה פסוקים כד ו-מח).
אין כאן גאולה בדמות משיח. אלא גאולת האדמה וגאולת האדם. (כד) וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ:-גאולת האדמה מיד האדם שעבד בה, ו-(מח) אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ:-גאולת האדם הנמצא זמנית בחסות אדון. הגאולה מבטאת את ביטול הזיקה. אדם גאול הוא אדם שזהותו היא עצמית אימננטית- ולא תלויה בהגדרת זיקתו לאחר.
כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: (כה-נה)
פסוק מסכם זה מבטל כל צורה של עבדות, בכל ביטוי שהוא. מאתגר הוא את אשליית הכח שיש לנו כמנהלים, כמעבידים, כבעלי מעמד. מבחינה זו 'עבד ה'- הוא אכן לבדו חופשי.

זהו מצב הדומה לגן עדן. לא העושר והקנין מגדיר אותנו, לא מעמדינו מול זולתינו אלא יכולתינו להגדיר את זהותינו האישית מתוך הנקה עצמית ורק משם -לאינטימיות בעל אופי בלתי אינסטרומנטלי עם זולתינו. התמימות השניה עולה על הראשונה דווקא בגלל שהיא במאמץ, בעבודה קשה, מתוך תודעה תרבותית, ומתוך זיכרון הדרך.
"והָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי": פסוק זה המסיים את פרשת השמיטה מבהיר מי הבעלים האמיתיים ומי נמצא כאן בגדר גר ותושב. זוהי תודעת האדם המבין מהו 'לשומרה'
ואם לא נדע לקיים את מצוות השמיטה –נגלה. בדיוק כמו אדם הראשון, וכמו קין.

בפרשת בחוקותי (פרק כו) אנו מוצאים פסוקים מדהימים וקשים בהקשר שלנו. באמצע תאור התוכחה הקשה , אנו מוצאים את התאור הבא: לב וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי, אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם, הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. לג וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב; וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. לד אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ, כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה, וְאַתֶּם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם; אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ. לה כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה, תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא-שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם, בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ.
בגלותינו מהארץ זוכה האדמה לשמיטה המיוחלת –כנגד כל השנים שלא שמרנו עליה ביושבינו בה.
וכך נאמר "שבעה מיני פורעניות באין לעולם…(והשביעית היא) גלות הבאה לעולם על עבודה זרה, על גילוי עריות, על שפיכות דמים ועל שמיטת הארץ" –אבות פרק ה משנה ט
אמר להן הקב"ה: הואיל ואין אתם משמיטין אותה , היא תשמט מכם, ומספר ירחים שאי אתם משמיטין אותה- היא תשמט מעליה! –אבות דרבי נתן פל"ח. [לריאליה ההיסטורית של מצב זה ע"ע ירמיהו לד, ט-יז, יחזקאל ד, ד-יז ודבה"י ב ל"ו כ-כא וראה מסכת שבת ל"ג עמוד א.]

זכות הקיום בארץ קשור ישירות ביכולת לקיים את השמיטה.

פרשתינו פותחת בפסוקים:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם–וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה.
וכבר נשאלה השאלה מה לשמיטה ולהר סיני? ואכן-מה באמת המקום כאן באמצע המדבר של ספר ויקרא, עם כל תודעת העבד של עם היוצא ממצרים-לצוות על מצווה שתתרחש בארץ המובטחת הרחוקה במרחק ומהלב? הרבה יותר מתאים להכניס את פרשת שמיטה לספר דברים, ערב הכניסה לארץ!
והתשובה היא פשוטה. דווקא כשתודעת העבד טריה ניתן להכניס ל'הארד דיסק' של הזיכרון ההיסטורי, את תודעת הגר ,הזמניות, והכרת הזהות החופשיה מקניינים.

באשר אלינו -בטוחני כי אילו חיו היום חכמינו זכרונם לברכה, היו 'דורשים' את השמיטה החקלאית לענפי המשק כולה. היו יושבים מיטב המוחות החינוכיים והכלכליים, ובודקים היאך ניתן לקיים חברה השובתת אחת לשבע שנים- בודקת את עצמה,כוחה וזהותה. בודקת כיצד ניתן באמת להתחדש כיחידים וכחברה.
פעילות יוצרת זו של 'דרשת השמיטה'- עשויה ליצור קשר מחודש עם הארץ, בעלת זיקה עדינה ורעננה עם היסודות של קיומינו.
ושמא-כשם שעם ישראל נתן לעולם את השבת- תוכל מדינת ישראל לתת לעולם את מצוות השמיטה..

נכתב בניו-יורק בהשראת גורדי השחקים. והיעדר השמיטה סביב.
ל"ג בעומר תשס"ו.

יום טוב, שומט מתחיל שכמותך…..