מי שלא מקנא הוא טיפש

מקום בעל פוטנציאל מיוחד לתלמוד תורה הוא המקום בו נפש הלומד ונפש התורה נפגשים. אני בוחרת לכנות את המסע המשותף הזה של התורה והנפש: 'מסע של פרשנות הדדית' – התורה נותנת ללומד נקודות התבוננות חדשות-עתיקות על חייו – אגדות והלכות ששרדו ולוטשו במלטשת הכאב והתקוות של הדורות, ואילו הלומד מעניק לתורה את נקודת המבט החד-פעמית הנוצרת כתוצאה מהבחירה לקרוא בתורה מתוך ולתוך חוויות חייו. במסגרת עבודתי אני מנסה, יחד עם חברים ושותפים לדרך, לפתח ולרענן טכניקות שיסייעו לנו לקיים את המסע המיוחד של התורה והנפש. אחת הדרכים המסורתיות ללמוד תורה היא הלימוד בחברותא, ומעת לעת אני מזמינה לעצמי חברותא למסע למדני-אישי – חברותא בנפש.

לקריאת בפרשת 'בהעלותך' צירפתי, כחברותא, את הרב ד"ר ננסי ויינר. ננסי היא חברה ועמיתה למקצוע. היא מכהנת כרב בקהילה רפורמית בניו-יורק והיא גם אחראית שם, במסגרת ההיברו יוניון קולג', על התחום המכונה: 'ליווי רוחני' – הכשרת רבנים לתמוך וללוות אנשים במצבי משבר ומצוקה (וגם במסע הרגיל של חיי היום-יום). אני סקרנית לגלות לאן תקח אותנו הפרשה.

את השיחה שלנו אנחנו פותחות בסיפור מרכזי מתוך הפרשה, סיפור צרעת מרים:

במדבר פרק יב, א-טו:
וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח:(ב) וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה':… וַיֹּאמֶר ה'…שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה …וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה:… וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג … (יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ:… (טו) וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם:

ננסי ואני מדברות על הקנאה של מרים במשה האח הצעיר, שהיה בן חסותה של מרים ועלה לגדולה. אנחנו מדברות על מרים שנותרה לא נשואה וללא ילדים, והנה גם תפקיד הנבואה הולך ונשמט ממנה. מרים (ויש לזכור – גם אהרון) פותחת בשיחה מביכה אודות אשתו של משה אולם מהר מאוד יוצא מרצע הקנאה מן השק: 'הרק אך במשה דבר ה'?' הקנאה מונחת בבסיס שיחת הרכילות שלפנינו. ננסי מפנה את תשומת לבי לכך שסיפור צרעת מרים מופיע מיד לאחר הסיפור על שבעים הזקנים המקבלים מאלוהים רוח נבואה. היא חושבת שקנאתה של מרים גברה כשראתה את חבורת הנביאים החדשה מתאספת סביב משה, והבינה שמקצוע הנבואה הפך לפופולארי ומקומה האחרון הולך ונדחק. הקנאה של מרים ותחושות האשמה של משה הם הרגשות המניעים את העלילה. מרים מקנאה במשה שנראה שרק בו דיבר ה', ומשה מרגיש מבעד למסך הקנאה, אשם בצלחתו וב'הפקרתה' של מרים, ועל כן אין לו כלים לעזור לה להתמודד עם הקנאה. הצרעת מסמלת את ההתקוממות-התגוננות הקהילתית נגד תחושת הקנאה. יש משהו פרדוכסלי בצרעת היא מסמלת את הפחד מהקנאה אך בה בעת היא נותנת לה קיום. ההוקעה היא דרך להנציח את המוקע. דרך הצרעת וההמתנה, מקבלת הקנאה מקום. תפילת משה תשיב את מרים אל המחנה אך היא לא תתמודד עם המצוקה האמיתית של מרים. דווקא כשמרים תחזור למחנה קנאתה וכאביה יאלמו בתוכו.

ננסי ואני מדברות על הקנאה ומנסות לברר לעצמינו מדוע הקנאה מאיימת, מדוע אנחנו מתגוננים כנגדה ומדוע היא תמיד קיימת. אנחנו מנסות לקדם את הדיון תוך הבאת סיפורי קנאה מחיינו הפרטיים. ננסי היא לסבית והיא חיה שנים רבות עם בת זוג. היא מספרת לי שרצתה להביא לעולם ילדים והיה לה קשה להתמודד עם אמה שלא הסכימה לשמוע על הורות ללא גבר: 'קנאתי בחברותי שזכו לתמיכה משפחתית בבחירתן לגדל ילד, בלי קשר למצבן המשפחתי.' אני מביאה לחברותא המשולשת את הקנאות שלי שגם הן מזכירות במשהו את קנאותיה של מרים. פעמים רבות בחיי אני מנוהלת על ידי הרצון להצליח, לזכות באהבה ובהכרה. אני, כמו ננסי (וכנראה כמו מרים), תוהה מדוע מתעוררת הקנאה שלי ברגעים מסויימים ולא באחרים. אנחנו מנסות לפצח את הקוד, לנסח לעצמנו מה עשתה לנו הקנאה, ומדוע היא נהדפת על ידינו ועל ידי הסביבה בעוצמות כאלה. מבין האפשרויות הרבות עולה גם האפשרות שכוחה של הקנאה היא בכך שהיא מסמלת לנו את מה שעדיין חסר לנו בחיים, את החוויה המכונה בפרשה שלנו: 'נפשינו יבשה' (יא, ו). הקנאה היא אם כן גם מורה טובה, היא מלמדת לאן אנחנו רוצים ללכת. בו בזמן הקנאה מספרת לנו לאן כבר לא נגיע לעולם. הקנאה מבטאת את התשוקה להתפתחות ולהמשך החיים ואת תודעת המוות. בחוויות החיים שלי יש קשר בין חרדת מוות, חוויה של אי-מימוש עצמי והתעוררות הקנאה. למרים היו כאבים אמתיים, מזכירים בחלקם את כאביה של ננסי, מזכירים בחלקם את כאבי. מרים – באר המים של כולם – מסתובבת במדבר כשנפשה יבשה – ללא זוגיות, ללא ילדים ובתחושה קשה של החמצה אישית. מרים הנביאה והמשוררת מרגישה שהיא נעלמת. חבל לנו שמשה לא היה מסוגל לראות את זה, שהוא היה עסוק מדי במגננה. אנחנו מתחילות להבין שזה אולי גם הסיפור של אמא של ננסי ושל החברים ההודפים את התשוקות ואת הקנאות שלנו. לקבל את הקנאה של האחר פירושו להסכים לראות את הכאב של האחר בבבואת חיינו. יתר על כן, הנכונות לקבל את הקנאה של הזולת תובעת מאתנו להכיר גם בקנאות שלנו, ובחוסר המימוש העצמי שלנו. להכיר בתשוקה לשינוי ולצמיחה ובמוות הבלתי נמנע.

סיפור צרעת מרים מובא מיד לאחר סיפור 'קברות התאווה' – בני ישראל נזכרים בדגה, בקישואים ובאבטיחים שאכלו במצרים, הם מתגעגעים. במקרה זה תוקפים אלוהים ומשה את תאוות הבשר של בני ישראל. משה קובל לאלוהים:

במדבר פרק יא, יב-טו:
הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה: לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי: וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי:

משה מרגיש כמו הורה המגדל ילד קטן ותובעני. נשבר לו. אנחנו חושבות על הבהלה והתוקפנות האוחזים במשה. מה כל כך הבהיל אותו? נראה לנו שבני ישראל חווים חוויה של רגרסיה – חזרה אל הילדות, כמיהה אין סופית אל מה שהיה שם, או מה שהם מפנטזים שהיה שם בילדות המוקדמת במצרים. משה מאבד את תפקיד המבוגר האחראי ונסחף לחוויה הזו יחד איתם. הוא מרגיש כמו הורה שנתבע לתת את מה שאין לו. הוא נבהל ותוקף. ננסי נזכרת במחלה קשה בה לקתה בעבר ובאבא שלה, שהיה רופא והרגיש שהוא חייב להציע פתרונות לסבל קשה ובלתי פתיר של בתו. ננסי חושבת שהרצון לפתור את הבעיות של היקרים לנו, גורם לנו לפעמים לעשות מעשים משונים ומטורפים, מעשים שלא מאפשרים לנו לשמוע את המצוקה של האדם הסובל. באופן פרדוכסלי דווקא הרצון להציל אדם אהוב מסבל יכול להפריע לנו להקשיב ולהתייחס לסבל שלו. אולי משה הרגיש שהוא נתבע לפתור את המצוקה של העם וכיוון שלא היתה לו כל אפשרות להושיע הוא סירב לשמוע את המצוקה, אולי משה הגן על עצמו מפני כאבם של הנתונים לחסותו.

אנחנו מנסות לברר האם יש קשר בין קברות התאווה של בני ישראל לצרעת מרים? האם יש קשר בין תאווה לקנאה? מדוע אנחנו רוצים לסתום לשתי החוויות האלה את הפה? מדוע הקנאה והתאווה מוציאות את הקהילה, את הממסד וגם את הממסד הפנימי של הנפש, מן העולם השליו והבטוח?

ועוֹבד, אדם חכם ובעל בית הקפה בו אני יושבת, ציטט לי פעם את אמא שלו שהייתה אומרת: 'מי שלא מקנא הוא טיפש'.