אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב. …(ה) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר.

משה רבנו עולה על הבמה בפעם האחרונה (לוקח במה אחרונה ב) טרם מותו. לא דיבור של אלוהים דרך משה – אלא עמידה איתנה ועצמאית. ויש לו מה לומר. ביודעו כי לא יזכה להיכנס לארץ, הוא מוצא כוחות בלתי אנושיים לשאת 'דברים'. הספר האחרון של התורה ייקרא בשם הדברים שהוא נושא. נאומי משה בספר דברים הם בעלי החזון המרגשים ביותר בתולדות המנהיגות האנושית. מילים מלאות הדרכה, הזמנה עמוקה להתבוננות, ולעיתים אף תוכחה. הפזמון החוזר כמה פעמים בספר הוא: "כי תבואו אל הארץ …". ואחרי מילים פותחות אלו – מסרים כמו: אל תשכחו את המדבר וסגולותיו לעידון הנפש. אל תשכחו את היותכם עבדים במצרים והמחויבות המוסרית ביחס לגבולות הכוח שאתם עומדים לרכוש בכניסה לארץ ועוד.
למשל:
הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. (יב) פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ. (יג) וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה. (יד) וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. (טו) הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם; הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם, מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. (טז) הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ–לְהֵיטִבְךָ, בְּאַחֲרִיתֶךָ. (יז) וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. (יח) וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל: לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה. (דברים פרק ח) ועוד פסוקים רבים לאורך הספר.

כאמור, משה נמצא בשיא הדיבור שלו.
אחת המילים היפות בעברית עתיקה למושג ה'מנהיג' היא (זה): 'דַּבָּר'. ובלשון של חז"ל: "דַּבָּר אחד לדור ואין שני דברין לדור" (סנהדרין – דף ח׳, עמוד א׳).
יש קשר בין מנהיגותו של אדם ליכולת הדיבור שלו.

נקודה זו היא מרתקת, לאור העובדה שבתחילת(ו) דרכו של משה כמנהיג אנו מוצאים איש אחר לגמרי:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. (יא) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָה.
משה מתחנן ומבקש – שאין כוחו בפיו. והקב"ה באכזבה מסוימת מבטיח: (יב) וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר.
מה פשר ההבטחה של אלוהים "ואנוכי אהיה עם פיך"?
בתחילת תפילת שמונה עשרה, תפילת 'העמידה' שבה(שבו) אנו מתפללים בלחש בנסיון לא פשוט, לדבר עם אלוהים, אנו אומרים את המילים הבאות מספר תהילים:
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶֽךָ.
דווקא ברגע זה קשה למצוא מילים. אנו מבקשים להיות מעין צינור למילים הבאות ממקור אחר.

הרבה פעמים בטרם מפגש חשוב אנו חווים את ההרגשה הזאת. איזה מחנק בגרון. מעין תפילה פנימית שהמילים יצאו נכון. נקי, מדויק. אולי לזה מתכוון הקב"ה. וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר.
אכן יש שלבים שונים בהתפתחות הדיבור.
בספר הזוהר מובא משה – קול, והדיבור, שהוא המלה שלו, היה בגלות, והיה הוא סתום מלפרש דברים. ובשל כך אמר "ואיך ישמע אלי פרעה" – 'בעוד שהדיבור שלי נמצאת בגלות, שהרי אין לי דיבור, הרי אני קול בלי דיבור, שהיא בגלות'. ועל כן שיתף הקב"ה את אהרון איתו…

וכל זמן שהדיבור היה בגלות, משה היה הולך עם קול ללא דיבור. וכך הלך עד שהתקרבו להר סיני, ונתנה התורה, ובזמן ההוא התחבר הקול עם המילה, ואז דיבר דבר."
ראשיתו של משה היה בבחינת "קול ללא דיבור". כמה זה מוכר לנו. כמה פעמים אנו מדברים, ובעצם רק משמיעים קול. לא מצליחים לדייק. לבטא את רחשי הלב. את הכוונה בטהרתה. יש החווים חוויה זו במשך שנות חיים.
ניתן לראות את התפתחות מנהיגותו של משה כתהליך המקביל להתפתחות כח הדיבור שלו. מעבר איטי ומדורג מ" לא איש דברים אנוכי" ל "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל". תחנות רבות להתפתחות זו, ושווה במסגרת אחרת, לעצור בהם.[1]
תחנה משמעותית במסע של משה היה סיפור "חטאו של משה" (במדבר כ) בהכאת הסלע במקום לדבר אליו- כפי שנצטווה.
סיפור זה בספר במדבר, הממוקם בסוף המסע לארץ ישראל, עומד בניגוד לסיפור דומה בספר שמות שעל תלונה דומה של בני ישראל הצמאים למים, אומר לו הקב"ה דווקא להכות בסלע. בסיפור השני – בספר במדבר – משה ממשיך את פעלו הפיזי, ואינו משתמש בדיבור כפי שנדרש. הכאת הסלע ואי שימוש בדיבור הם סיבת אי כניסתו של משה לארץ ישראל, ונמצא ללא ספק בתודעתו וכאבו בתחילת ספר דברים.
רבים הפרשנים שניסו לסביר את חטאו של משה.

אני מבקש להציע כי ההבדל בין שני ארועי המים הוא במיקומם. הראשון אחרי יציאת מצרים, והשני בטרם הכניסה לארץ.
מנהיגות דור המדבר דורשת "הנהגת מטה". הנהגה פיזית. מול עוצמת פרעה וחרטומיו, עם ישראל ההולך במדבר צריך הנהגה של מטה המסמל את הכח הפיזי והריאלי.

לעומת זאת, הכניסה לארץ דורשת 'הנהגת דיבור'. דווקא כשאנו עוסקים בבנין הארץ – אנו זקוקים למנהיגות עם יכולת דיבור. לא רטוריקה. אלא – דיבור המעורר השראה. המצביע על הייעוד. דיבור יוצר מציאות. הנותן משמעות לקיום הפיזי.
משה כשל בדבר זה. הוא לא ידע את אמנות התנועה שבין הנהגת מטה להנהגת דיבור. ועל כן, לא נכנס לארץ. ובכוחותיו האחרונים כאיש העניו ביותר על פני האדמה – הוא מוצא כוחות, להדריך באמצעות ספר דיבור שלם עם שלם העומד להיכנס לארץ- בלעדיו!
ואנו בקיץ 2014 כשכל כוחנו מושקע בפיזיות של קיומנו כאן בארץ ישראל, מתוך אהבה אין סופית לחיילנו בחזית הדרום, צריכים לשאול: ומה עם הנהגת הדיבור? האם לצד הנהגת המטה – איזה דיבור חדש נוכל למצוא? מילים מדויקות המעוררת חזון ומשמעות להמשך קיומנו כאן במדינת ישראל.

[1] תחנה מרתקת ואף מרגשת הוא סיפור אהרן ומרים (במדבר יא) שדברו סרה על משה על האשה הכושית אשר לקח. סיפור זה מיוחד בכך שמשה הוא מושא הדיבור ולא היוזם. תגובתו , ותגובת הקב"ה שווים עיון נפרד

שבת שלום!