ספר במדבר: פרק א', פסוק א' – פרק ד', פסוק כ"א

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמור; שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם; מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרון; ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא;"

ספר במדבר מכונה גם ספר הפקודים על שום המפקד בו הוא פותח. באנגלית הוא נקרא – numbers – מסיבה זו. מפרשים רבים עסקו בשאלה – מדוע מדווח ספר במדבר על שני מניינים של בני ישראל? מדוע אקט טכני כמניין נבחר לפתוח בו את הספר? להלן שתי תשובות של פרשנים קלסיים:

רשב"ם –"לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל ובני עשרים ראויים לצאת בצבא המלחמה.. ולכך צוה בתחילת חדש זה למנותן" רש"י – "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם"
רשב"ם מדבר על צורך טכני – במסגרת ההיערכות למלחמת כיבוש הארץ זקוק משה לאינפורמציה על גודל צבאו. רש"י לעומתו מדבר על חיבה, אמפטיות, איכפתיות. הקב"ה הפוגע בישראל גם אוהב אותם, והמניה התכופה נובעת מרצונו להיווכח שעדיין העם קיים חרף המכות שהוכה.

פירושו של רמב"ן, לעומת זאת, הוא במישור אחר לחלוטין –
"ועוד כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים, כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם, וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים, ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט מספרכם, והשקלים כופר על נפשותיכם"

חידושו העקרוני של הרמב"ן הוא – המניין אינו אקט טכני. הוא מפגש – בין איש ישראל לבין משה אב הנביאים ואהרון קדוש ה'. ואכן, המונח 'תפקדו' הוא מונח טעון. נאמר – 'וה' פקד את שרה' וכן נאמר 'ויפקוד אברהם את שרה אשתו' פקידה היא מפגש בעל עוצמה המביא לעתים ללידה, להיווצרות חדשה.

ועוד – זהו רגע בו היחיד נאסף אל הכלל. "בא בסוד העם ובכלל בני ישראל". אכן, כל מנייה היא אקט של צירוף אולם עיון בדרך בה נפקדו ישראל מגלה כי יש בה דגש מיוחד על היבט זה. ישראל נצטוו להימנות לפי משפחותיהם ושבטיהם, 'לבית אבותם' ובנוכחות ראשי השבטים, מה שמקנה למניין אופי של צירוף כל אדם למכלול אליו הוא שייך – משפחה, בית אב, שבט, עם. אולי לכן נצטוו ישראל להתיילד על משפחותם, ציווי שפירושו לפי רש"י הוא : 'הביאו ספרי יחוסיהם ועידי חזקת לידת כל אחד ואחד, להתייחס על השבט'. כלומר, המנין הוא בירור מחודש של הזיקות בין היחיד לחברה, והוא מדגיש את השתייכות היחיד לכלל.

ברם המדרש מעלה אספקט שונה ומנוגד-
"במספר שמות לגולגלותם, אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה, לכל אחד ואחד, לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך" "כמה בנים יש לך", אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם" (במדבר רבה, א,ט)

המלה 'לגולגלותם' מגלה לדרשן שהמניין הוא אקט של בירור היחיד מתוך הכלל. בירור זה מקנה לכל יחיד 'כבוד וגדולה לכל אחד'. כך מבקש ה' לעשות את הבלתי אפשרי : ליצור כלל, חברה, מארג, ולבנות אותו מיחידים שאינם מאבדים את אישיותם העצמית מתוך צירופם לכלל, נהפוך הוא: עצמיותם מתבררת עוד יותר. בניגוד גמור לתפיסות טוטליטריות, הרווחות הן בפשיזם והן בקומוניזם לפיהם היחיד נטמע בכלל ומשמש אך כאבן בבניין המולדת, העם, או עולם המחר, הרי כאן מופיעה תפיסה החולקת כבוד לאינדיוידואל. בניגוד לתפיסה ליברלית-הומניסטית לפיה הפרט הבודד עומד בראש סולם הערכים והכלל קיים כהתאגדות טכנית שמטרתה לאפשר לכל פרטיה קיום נוח ובטוח , כאן התפיסה היא – הכלל הוא קטגוריה משמעותית, קיימת,המתוארת בדימויים משפחתיים ואף פיזיים 'ראש לבית אבותיו' והיחיד מקבל את משמעותו היחודית בתוך ההקשר. ישראל הם עדת יחידים.

מדרש התנחומא כאן מבאר את פסוק הפתיחה לפרשה שכולו נתונים טכניים, ודורשו כך שההיבט הטכני שבו מצטרף לנושא הפרשה כפי שבואר כאן: ערכו הסגולי של היחיד, המדרש אומר כך –
"ברא ה' לדור המבול ולדור הפלגה ולסדומיים ולמצריים ולא כתב אימתי בראם ואימתי העבירם..כיון שעמדו ישראל אמר איני נוהג בהם כבראשונים שאלו בני אברהם יצחק ויעקב לכך כתוב באיזה חודש בכמה בחודש באיזה יום באיזה מדינה לכך נאמר וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד באחד לחודש השני"