"כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם.."(ויקרא כ"ה ב)

יש ניגון מיוחד המתנגן בשעות של התחלה, בשעות של ציפייה, בשעות של חלום. אנחנו עדיין לא נכנסנו אבל מתכוננים, חולמים. כמו אדם הנכנס למערכת זוגית. בטרם נבוא אל הארץ, התורה בפרשתנו מכוונת אותנו לכמה דברים שיש לשים לב אליהם, חלום שמתגשם צפוי לסכנות וחכם עיניו בראשו. בפרשתנו אנחנו פוגשים בכמה הכוונות המיוחדות לזמן עדין זה.
זמן הדורש רגישות, עדינות ושמיטה.

לא לפחד מלשמוט.
ומדוע?
"כי גרים ותושבים אתם עמדי.." (ויקרא כ"ה פס' כ"ג)
אין הארץ שייכת לנו.
סיבה נוספת: "כי ימוך אחיך.."
אותו אדם זר, שגר בבית אחר ועל דלתו שלט עם שם אחר הוא אחיך.. ואם הוא במצוקה כלכלית זו גם בעיה שלך. יש מקום לענווה, יש גבול לכיבוש. רצונך לכבוש עוד שוק ועוד שווקים בארץ ובעולם יכול לגרום לכך שאחיך "ימוך".
ולכן אתה נדרש ללמוד את סוד השמיטה.

יש אומרים שהאדם הוא ייצור חברתי, אבל מה שבטוח שהוא ייצור מפחד וכובש.
ישנה אפשרות אחרת של קיום חיים בעולם. מותר לנו לחלום עליה ואף חובה עלינו לממשה.
התורה בפרשתנו מדברת על כמה סוגים של שמיטה ואתבונן בהן דרך פרשנותו של ר' מרדכי יוסף מאיז'ביצה (בעל מי השילוח) על מצות שמיטה ויובל:
…"ענין שמיטה ויובל הוא נגד המידות הנזכרות במסכת אבות שלי-שלך, שלך-שלך
שמיטה היא נגד מדות 'שלי-שלך' היינו: אף כי הארץ נתן לבני אדם, שיש לאדם קניין בארץ שיוכל להוציא לו ממנה כל הטובות שבעולם …בשביעית ייתן הארץ להש"י (השם יתברך)… וזה יקרא 'שלי-שלך' היינו שהאדם מקנה להש"י כל קנינו בארץ…"

הפרשנות החסידית במהלך נפלא שבבסיסו ראיית עומק, לוקחת את המשנה בפרקי אבות ונותנת לה פרשנות חדשה. החסיד מגיע לעמדה שהוא מסוגל לומר 'שלי-שלך' ביחסו לחברו עקב העובדה שבבסיס הכרתו הוא חש ש'שלי-שלך' מול הנעלם הגדול, מול האינסוף ברוך הוא.

רק ההכרה ש"אתה" נתת לי רשות לעסוק בעשייה, לפעול בעולם ולחיות מתוך השמחה והתחושה שזה שלי, רק ההכרה הזו ב'אתה' הגדול שזה 'שלו' מאפשרת לי להיפתח אל הזולת ולומר לו גם כן 'שלי-שלך'. רק הכרה זו מאפשרת לי להשתחרר מאחיזת החרדה של היום יום המלווה את מעשינו. הדרך אל הרע עוברת דרך המבט אל מול האל.

"..ויובל הוא נגד מדות 'שלך-שלך', שמצוות יובל הוא שישוב איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו. כי באמת אלקים עשה את האדם ישר בארץ וחילק נחלה לכל אחד ואחד כפי מעלתו השייך לו בשורשו …אך מחמת שהם בקשו חשבונות רבים עד שזה יזכה לעלות ולהרחיב את גבולו ולקנות חברו לעבוד בו וזה ירד ולמכור מאחוזתו עד שמוכר עצמו..

אך ביען כי דבר ה' יקום לעד ולא ישתנה חס ושלום על ידי מעשה בני אדם …לא יגיעו לעומק שורשו. כי ברא הש"י עת לכל דבר שישוב לאחוזתו, ואת שנת היובל ברא בכדי שאז ישיב כל איש אל מקומו ואחוזתו השייך לו מאת ה'… עד שיוכר שמה שיש לו מאחזת אבותיו ע"י נתינת הש"י, זה יישאר לו וזה שבא לידו ע"י פעולת אדם, אף שהיה קנינו עד עתה והיה ברשותו, עם כל זה לפי שאינו שלו בשורש יוכרח להחזירו למקומו השייך. וזה הוא הארת הש"י בשנת היובל שיוכר לכל אדם מקום השייך לכל דבר. ולזה ההכרה והבנה יבואו אחרי שיקיימו מצות שמיטה, היינו שימסרו כל להש"י .

על ידי זה יבואו למדות שלך-שלך, היינו שיכירו כל דבריהם לאיזה מקום הוא שייך בשורש, כמאמר המדרש: הכל בחזקת סומים עד שיאיר הקב"ה עיניהם…."

גם פה בעל "מי השלוח" לוקח אותנו לתובנה חדשה:
לכל אדם יש את שורש נשמתו, הוא מי שהוא! (האם יש מקום לשנות את זה? להרחיב? להעמיק? אני משאיר לכל אחד לדון בנפשו), האדם על פי טבעו רוצה להרחיב את גבולו באופי ובקניין, אבל מכיוון שלכך מניעים רבים, החשש הינו שהוא יאבד את מה שהוא. שנת היובל רומזת על עניין זה, חרגת ויצאת מגבולך, אולי גם אחרים הוציאו אותך מגבולך, אתה חי בחריגה מתמדת באזורים שאינם שלך, יש זמן לחזור ולקבל בשמחה את מה שאתה.

היכולת לעשות את התנועה הנפשית של 'שלך-שלך' בחייך, של השמחה במה שיש לך, תלויה אף היא בהכרה של 'שלך-שלך' מול הנעלם הגדול. זה מה שאני, זה מה שבורא עולם נתן לי ועם זה אני חי בשלמות והודיה. המשנה על פי בעל 'מי השלוח' מפרשת את שלך-שלך כנגד האדם עצמו וגם כנגד בורא עולם, שלך-שלך.

שמיטות נוספות הנמצאות בפרשתנו:
"ולא תונו איש את עמיתו…"
כולנו זוכרים את הגמרא במסכת בבא מציעא, המפרשת את הפסוק כעוסק בהונאת דברים ולא בהונאת ממון. הסיבות מדוע הונאת דברים אסורה הן רבות. אחת הסיבות לדעתי, קשורה בצורך התמידי של האדם לבקר ולשפוט את הזולת.

כבר לימדונו חז"ל "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". הסיבה לכך היא שאיני יכול לראות ולחוות את הזולת באופן מלא, כמו שאני רואה וחווה את עצמי. את עצמי חווה אני מבפנים ואת הזולת מבחוץ, באופן טבעי יש לי אמפטיה והבנה ביחס לנפילות שלי ולא של חברי. האם אוכל לשמוט את העמדה המנוכרת והשופטת ביחס לאחר?

שמיטה נוספת רמוזה בסוף פרשתנו:
"לא תעשו לכם אלילם ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם.."(ויקרא פרק כ"ו פס' א)
ובספר מי השילוח :"אלילים ..היינו מעשה שאין בו חיים. ופסל הוא גוון. ומצבה היא עקשות: שתגמור בדעתך במצב הזה אני רוצה בדווקא … ואבן משכית נקרא בפישוט ידיים ורגלים, שלא יאמר אדם אם יהי כך לא אוכל לחיות.."

האיסורים הללו עוברים בדברי מי השלוח למקומות עדינים שבנפש .
בכמה רעיונות ואמונות אנחנו מחזיקים ואין בהם חיים? כמה אידיאולוגיות נותרו רק כפסל 'על הגוון' ולמרות שהמילים עצמן 'כאלו' יש בהם משמעות הם נותרו ריקות? כמה השקפות עולם אנחנו צריכים לשמוט על מנת להתחבר לחיים?

וכבר לימד אותנו ר' נחמן בכמה מקומות על האיסור להיות "זקן" ואפילו "זקן שבקדושה".
ואסיים בדברי הגמרא בירושלמי המסבירה מדוע אנו מיחסים את התואר אמת לאלוהים:
"מהו אמת, אמר ר' אבין שהוא אלוהים חיים".