הרבה עניינים יש בפרשת פנחס, והמעברים ביניהם נראים לעתים, ממבט ראשון, מפתיעים ואף חסרי קשר.
מפתיע באכזריותו, אבל לא חסר קשר, הוא המעבר בין בנות צלפחד ליהושע. בתווך ניצב משה. לאחר שלא ידע בתחילה כיצד לנהוג בבקשתן הישירה והמנומקת של בנות צלפחד לרשת את נחלת אביהן, נמלך משה באלהים, נוכח בצדקת טענתן, והוא מעביר לבני עמו הלכה מפורטת באשר לדיני הירושה בארץ המובטחת. מיד לאחר מכן מצווה עליו אלהים

עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ; כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר-צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר-צִן; (במדבר כ'ז, י'ב- י'ד)

מפסגת הר העברים מוטל על משה לראות בבהירות נוראה את הדרך שבה לא יעבור. דיני הירושה שפסק לפני מספר פסוקים, לא יוכלו לנחמו ולא יבטיחו לו דבר: בנות צלפחד יִזכו לרשת את אביהן נטול הבנים, אחיו אהרון, בהיאספו אל אבותיו – בטקס שמשה היה שותף לו – זכה לדעת שבניו ירשו את הכהונה, אבל משה, מנהיג שלא היה ולא יהיה כמוהו, לא יוריש לבניו את ההנהגה. האיש שעמד מול פרעה ודרש ממנו "שלח את עמי", האיש אשר עלה אל הערפל אשר שם האלהים, האיש שנדד ארבעים שנה עם עמו במדבר, שמע את תלונותיהם ותיווך בינם לבין אדונם, יודע היטב, בסוף הדרך, מה תובעת הנהגה ויודע את מגבלותיו: הנהגה נכונה אינה עוברת בירושה, ומנהיג כמשה אפילו לא יבחר את המנהיג שימלא את מקומו.

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר; יִפְקֹד יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר אִישׁ עַל-הָעֵדָה; אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה קַח-לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן אִישׁ אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ עָלָיו; וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל-הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם; וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (פסוקים ט'ו-כ')

הביטוי "אלהי הרוחות לכל בשר" הוא ביטוי נדיר. הוא מופיע רק פעם אחת נוספת בתורה (בפרשת קורח). גם תשובתו של 'אלהי הרוחות לכל בשר' קשורה ברוח. הנבחר להוביל את העדה יהיה יהושע בן נון, "איש אשר רוח בו".

מהי רוח? איך מזהים רוח?

"רוח ה'" צלחה על שאול ויתנבא, ו"רוח רעה" ביעתתו. חנה, אמו של שמואל, אומרת לעלי הכהן כי הינה אשה "קשת רוח", בני ישראל במצרים אינם שומעים אל משה "מקוצר רוח ומעבודה קשה" וחז"ל אומרים כי "אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות". נראה כי רוח, בהקשרים הללו, מציינת מהות או איכות מסויימת, קוו אופי של אדם, פעולה או דבר.

אז מהי רוח? מעצם מהותה, הרוח איננה ניתנת לתפיסה פשוטה. היא ערטילאית, היא נכנסת לדבר או מתלווה לדבר. מהו דבר ללא רוח? משהו נטול רוח הוא משהו מת. נראה שהרוח היא לא רק מאפיין של הדבר שאליו היא מתייחסת, היא משהו שנמצא מעליו, מעין השראה, תנועת החיים שלו. איך אפשר לנשום כשהאוויר עומד, ללא רוח? אולי אפשר, אבל זו נשימה השרדותית בלבד. כבר בפסוק השני של סיפור הבריאה מופיעה הרוח, "רוח אלהים מרחפת על פני המים". ללא הרוח הזו, תמונת ה"תהו ובהו וחושך על פני תהום" מצטיירת לי כמשהו דומם, חומרי בלבד, קרוש. שכן, מעבר למלים, יש משהו שעובר אלי מרוח הפסוק "והארץ היתה תהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים". רוח הפסוק היא יותר מסך המילים והצלילים והמקצב. "רוח הדברים" היא תמיד משהו כולל ורחב יותר מהפירוט של הדברים עצמם.

מרוח הפסוקים שכאן בפרשה, אני מקבל את התחושה שרוח קשורה בכיוון. ברוחות השמיים, בעליה וירידה, בתנועה. האיש ש'אלוהי הרוחות' אמור לפקוד, לבקשתו של משה, הוא "איש אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם";

עכשיו, במבט לאחור על הכתוב בפרשה, והאסוציאציות המתלוות אליה, נראה שהיא מציגה בפנינו מגוון של 'רוחות', כדי לחזק את יכולת ההבחנה שלנו ברוח הנחוצה לנו ובמקור רוחנו שלנו. רוח הקנאה של פנחס, שצריכה להיות מדוייקת מאוד כדי שתצמח ממנה ברית שלום ולא אלימות בלתי מרוסנת. רוח מטעה ומניפולטיבית של מי ש"עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס". רוח החכמה, התבונה, האומץ והנשיות של בנות צלפחד, רוח התקיפות של משה העניו שעכשיו, לפני הסוף, מדבר עם אלהיו כשווה. ואולי, אפילו, הפירוט המייגע של מפקד בני ישראל למשפחותיהם נועד לומר לנו משהו על רוח אותנטית, יחודית, שיש לכל אחד מאיתנו וקשורה למוצאו המשפחתי. אכן, המדרש (במדבר רבא, פרשה כ'א) מספר כי משה מבקש מהקב"ה שימנה מנהיג שיש בו רוח כוללת, שיכול לדבר עם כל אחד ואחד מישראל, "שיש לו דיעה (רוח?) בפני עצמו".

אולי כל המגוון הזה נועד לקדם אותנו להבנת פשר האפיון של "איש אשר רוח בו". הוא לא איש רוח, יהושע, הוא איש אשר רוח בו. אנחנו יודעים משהו על רוחו: הוא אמיץ ונאמן, הוא משרת מסור שלא מש מפתח האוהל, הוא זוכר את העיקר ואיננו חושש להיות במיעוט (בפרשת המרגלים). אמנם יש דברים שעדיין אינו יודע אבל הוא יזכה לעזרה מהכהן הגדול שישאל עבורו באורים והתומים, והוא ישא עימו את הודו של משה הנאצל עליו. הרוח הגדולה של משה אולי מלווה עדיין, למזלנו, את כולנו.

איזו רוח אנחנו מצפים שתימצא במנהיג, באיש אשר רוח בו? את "איש אשר רוח בו" אני קורא בחילוף אותיות: 'אשר רוח' כ'שאר רוח'. ממנהיג אני מצפה לשאר רוח, לרוח יתרה. וכיוון שרוח היא משהו מן החוץ, שנכנס באדם – איש שיש בו שאר רוח הוא כנראה מישהו שמשתדל להיות כלי נקי, שמאפשר לרוח גדולה לנשב בו ולמלא אותו. החוש המוסרי שלו וכח הבחירה שלו, ימשוך אליו רוח טובה ובונה.

איזו רוח נושבת מההנהגה שמובילה אותנו? האם יש בה "איש אשר רוח בו"? סקירה של ההנהגה הציבורית סביבי מביאה אלי רק רוח נכאה, ואני נזכר בתפילתו של דוד המלך (תהלים נ'א): לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי:

נותר לי לשאול איך אוכל להנהיג את עצמי כך שרוח נכונה תתחדש בקרבי.