בפרשתנו מרובת הציוויים, מופיע הציווי הבא:

כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה, וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה.
וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ, לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר.
כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ, כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ, לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה.

הציווי הזה הוא מוזר, לא מפני שהוא לא הגיוני, אלא מפני שהוא מובן מאליו. וכי יעלה על הדעת שהאיש יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה? וכי יתכן שראוי הוא שיבכר אותו?
התבוננות בציווי אל מול החיים, מלמדת אותנו כי החיים הם לא תמיד הגיוניים. מה שנראה כי איננו יכול לעלות על הדעת, עולה גם עולה. אין המדובר רק בחיינו שלנו, אלא גם בחיים המתוארים בתורה חייהם של אנשי המופת שלאורם אנו אמורים לעצב את חיינו שלנו. חכמים קראו את הפרשה המדברת על 'איש' סתמי, כמוסבת לאיש יחיד ומיוחד, הלא הוא יעקב:

'כי תהיין לאיש' (דברים כ"א ט"ו), זה יעקב, שנאמר 'איש תם' (בראשית כ"ה כ"ז).
'שתי נשים' – רחל ולאה.
'האחת אהובה' – זו רחל,
'והאחת שנואה' – זו לאה.
'וילדו לו בנים' – שתיהן ילדו לו, ומה שהעמידה לאה העמידה רחל, לאה נביאים, רחל נביאים, לאה שופטים ורחל שופטים.
'והיה הבן הבכור לשניאה' – זה ראובן.
'והיה ביום הנחילו את בניו' – בשעה שעמד להפטר מן העולם, 'ויקרא יעקב אל בניו' (בראשית מ"ט א').
'את אשר יהיה לו' – אלו ברכות.
'לא יוכל לבכר את בן האהובה' – זה יוסף שלא קראו בכור.
'על פני בן השנואה הבכור' – זה ראובן.
'כי את הבכור בן השנואה יכיר' זה ראובן שהכירו והודיעו לכל שהוא בכור, 'ראובן בכורי אתה' (מ"ט ג'), אף על פי שאמר לו 'פחז כמים' (שם ד'), קרבו, שכן אמר לו 'יצועי עלה' (שם). [בראשית רבה, ל"ה]

המדרש הזה, רואה בפרשתנו השתקפות של חיי יעקב. על פי המראה שהוא מציב, יעקב עמד בנורמה שהפרשה מעמידה. הוא לא ביכר את יוסף בן האישה האהובה, שמר על בכורת ראובן בן האישה השנואה. אלא שהמציאות המתוארת בספר בראשית, שונה:

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו, כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ, וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים.
וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו, וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ, וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. [בראשית ל"ז ג' – ד']

על פי פסוקים אלה, יעקב לא עמד בנורמה שמציבה פרשתנו. אולי בהיפוך, פרשתנו מורה לנו שלא לנהוג כפי שנהג יעקב. מי שהדברים לא ברורים לו מאליהם, יבואו חכמים ויעזרו לו לבקר את יעקב על התנהגותו:

ריש לקיש בשם רבי אלעזר בן עזריה אמר: צריך אדם שלא לשנות בן מבניו, שעל ידי כתונת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף – 'וישנאו אותו…
[בראשית רבה פ"ד ח']

בואו נא ונעמיק להתבונן בפרשה. נעזר בכלי מתודי שאפשר לקרוא לו – 'המקור האלטרנטיבי'. כך מפעילים את הכלי הזה: בבואנו להתבונן בפרשה, לא נשאל רק את השאלה מה פישרה? אלא נשאל גם את השאלה – האם היא היתה יכולה להיכתב באופן אחר. וביחס לפרשה שלנו: הפרשה איננה מצווה על הרגשות, אלא על הפעולות. היא איננה מצווה שלא לשנוא את האישה האחת ואת בנה ולא לאהוב יותר את השניה ואת בנה, אלא מורה שלא לבכר. היא יכולה היתה להיכתב אחרת, ולצוות על הרגשות. התורה יודעת לעשות זאת:

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.
לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'. [ויקרא י"ט]
כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ… [שם ל"ד]
וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. [דברים ו' ה']
לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא, לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. [דברים כ"ג ח']

התורה יודעת לצוות על רגשות, ובכל זאת במערכת המשפחתית היא לא מנסה לשנותם. הרגשות חזקים ועמוקים, והדרך להתמודד איתם היא להפריד בינם ובין התבונה. האדם חייב לעצב את תודעתו כבעלת שני רבדים נפרדים. הרובד הרגשי פועל על פי תעצומות הטבע, אוהב ומבכר ושונא. הרובד התבוני יודע להשליט סדר ומשמעת על הרגשות, לא לבכר, לשמור על הסדר הראוי גם אם הוא עומד בניגוד לרגש. יעקב אבינו שגה בכך שפעל על פי רגשותיו, שנתן להם ביטוי במעשים. פרשתנו קוראת לנו לחיים אחרים, בהם הפעולות והמעשים מוכתבים על פי התבונה.

ואם תאמר כי אלה חיים של 'אחד בפה ואחד בלב', והלא חכמנו הורו לנו:

שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן, המדבר אחד בפה ואחד בלב… [פסחים קי"ג ב']

בתורת המידות והמוסר אין אמת מוחלטת אלא טוב יחסי. כאן עליך לחפש את המעשה הראוי בהקשר המסוים. מה שבהקשר אחד יהיה טוב, בהקשר אחר יהיה רע. התבונה המעשית מובילה אותנו ומורה לנו, מתי ראוי לומר את אשר אנחנו מרגישים ולפעול על פי הרגש, ומתי ראוי להתגבר על הרגש, לא לומר אותו ולא לפעול על פיו. גם בזה – כמובן – יהיו הבדלים בין הכרעה של האחד להכרעה האחר, ואפילו במקורותינו ישנן מחלוקות:

כיצד מרקדין לפני כלה?
בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה. אמרו בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרין לה כלה נאה וחסודה?! והתורה אמרה מדבר שקר תרחק?!
אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בפניו או יגננו בפניו? הוי אומר ישבחנו בפניו.
לפיכך בית הלל אומרים: תהא דעת אדם מעורבת עם הבריות. [כתובות י"ז ע"א]

מאנשי בית הלל אני. על כן, כמותם, אני חושב שבסיטואציות מוסריות לא מתאים לפעול על פי האמת. הטוב שונה מהאמת. בשאלות של אמת, אסור לאדם שדעתו תהא מעורבת עם הבריות, שכן הללו יכולים להטות אותו ממנה. אמת יש רק אחת, ואין לסטות ממנה בגלל הטיית הבריות. מה שאין כן בשאלות של טוב. הטוב מרובה פנים הוא, וההטיה היא חלק ממהותו. הטוב תכליתו להיטיב עם הבריות, ועל כן עירוב הדעת איתן הוא כלי ומשאב ולא בלם ובעיה. בית שמאי התבלבלו בין אמת לבין טוב. לבנות עולם של רגש ומוסר על אדני האמת – זו דרך שגויה המובילה לרע, לפגיעה באנשים. עולם הטוב הוא עולם שונה, ובו צריך לדעת להבחין בין רגשות ובין התבונה המסדרת את הטוב בהתאמה להקשר המסוים.