אחד הפסוקים היפים בתנ״ך הוא הפסוק הבא:
משלי כ"ז, י"ט: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם".
יפה, ולא מובן. ובכל זאת שנים אני מביט בפסוק כמו בשיר מלא סוד וקסם, בתקווה שיבוא יום ואבין, לפחות את חלקו. חלקו, כי כמו האדם, יש משהו בתורה שתמיד יישאר בלתי מובן. נכסף למפגש נוסף.

והנה מצאתי פירוש לפסוק זה הנקרא ׳תורת המראה׳ של הבעל שם טוב:
שכאשר אדם רואה רע בזולתו, הרי זו הוכחה ש(דוגמת) אותו הרע נמצא בו בעצמו. וכמו אדם המביט בראי – אם פניו נקיים, אינו רואה במראה שום דופי, אבל אם הוא רואה לכלוך וכתם בראי, אין זה אלא משום שפניו מטונפין" ('מאור עיניים', ריש פרשת חוקת. הובאו דבריו ב"לקוטי שיחות" י', פרשת נח).

הזולת משמש לנו כמראה. כאשר אנו רואים דופי אצלו, הלכלוך הוא למעשה אצלנו. אפשר לעמול בניסיון לנקות את הכתם במראה, ניתן להשתמש בחומרים חזקים: ציניות, כעס, רכילות, ואפשר אפילו להתעצבן ולנסות לשבור אותה, אך דבר לא יועיל, כל עוד לא נסיר את הכתם מעל פנינו – הוא ימשיך להתקיים.

רעיון זה מופיע כבר בדברי חז"ל: "כל הפוסל – במומו פוסל" (תלמוד בבלי קידושין ע'). יש לנו נטייה להשליך החוצה את מה שקורה בתוכנו פנימה. ידע זה הוא חסד גדול. "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" (משנה נגעים ב', ה') – יש לנו נטייה להתעלם מפגמים עצמיים.
לעומת זאת הידיעה כי אנו יכולים להיות מודעים יותר לעצמנו דרך כל מפגש והתרחשות, מעשירה את חיינו, מוסיפה מימד חדש למפגש עם האחר. כמו מים, כמו פנים.
נושא זה הוא רחב ומזמין לעבודה אישית וחברתית רחבה.

אני מבקש הפעם להשתמש בשיטת עבודה זו בנושא טעון: יחסינו לקנאות בכלל ולקנאים בפרט.
סוף הפרשה הקודמת מספרת לנו על רגע משברי ענק בו נמצא עם ישראל ערב הכניסה לארץ. עם שקיבל זה עתה את ברכת בלעם ״מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל״ מתפתה אחר בנות מואב לחגיגת זנות ועבודה זרה. הקב"ה כועס מאוד. נמצא במצוקה קשה. והנה בשיא החגיגה אנו מוצאים נשיא לשבט שמעון, זמרי בן סלוא, השוכב לעיני כל עם כזבי בת צור, בתו של מלך מדין. לא התקוממות עממית של קצה אלא של מנהיגות.
מתחילה מגיפה, 24,000 מתים. והחגיגה ממשיכה. משה במבוכה וכן גם הזקנים. ואז מגיח פנחס, ודוקר את זמרי וכזבי באמצע מעשה מיני סוער. והכל נרגע. הסערה היצרית, הבגידה באלוהים, והמגיפה.

ואז פותחת פרשתנו במלים הבאות:
יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. יב לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם–תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יד וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית–זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא: נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. טו וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא (במדבר, כ"ה).

הקב"ה נרגע. נשמע אפילו קצת מחוייך ורווי נחת. רק פנחס ידע לקנא את קנאתו. רק בזכותו לא ׳כליתי את בני ישראל בקנאתי׳.
פנחס הוא קנא ייחודי וחד פעמי. הוא מקבל את ׳ברית השלום׳ מהקב"ה, אחד העיטורים היותר גדולים במקרא.
קנאים אחרים מקוללים (קין, שמעון ולוי) או מפוטרים (אליהו). קנאים מודרניים יושבים בכלא למאסר עולם (יגאל עמיר).

עבור רבים מאתנו דמות הקנא היא דמות קשה, דוחה. המחשבה על ילד קנא ודאי מעלה סלידה.
בספר הזוהר מתוארת נפש הקנא כזכרית-קיצונית וכבעלת שני כרומוזומים של y ,y. אין בו כל יסוד נקבי רך.
ובתור שכזה, יקפוץ הקנא ללא היסוס לעשיית מעשה רדיקלי. זהו מעשה לא רציונלי, כזה שאין בו התייעצות בטרם, ללא בו כל מודעות להשלכות שלאחריו. התרכזות מלאה ברגע – ועשיית מעשה.

אני מבקש להפעיל כעת את המהלך בו פתחתי על הפסוק ממשלי: ״כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם״, ולהציע כי ננסה לפגוש את הקנא שבתוכנו.
אותו יסוד לא מבוקר, לא מאוזן המאפשר לנו לעיתים ׳לקפוץ׳ ולעשות מעשה. נדמה כי כל מחאה משמעותית, כל מעשה בלתי הגיוני, כל ידיעה שמעבר לבחירה, יש בה יסוד של קנאות.

אלא שבניגוד לקנא, המרים דגל לשיטתו, ההופך רגע לדרך חיים, הרי שהכרת יסוד הקנא מאפשרת לנו להכיר משהו חיוני שראוי שיימצא בתוכנו ברגעים שונים של מנהיגות (ותוך כדי כתיבה, עולה בראשי דמותו של רס"ן רועי קליין ז"ל שקפץ על הרימון בקרב במלחמת לבנון השנייה).

הכרת יסוד זה מחדדת את המחלוקת העזה עם הקנאים שבחברה, הפעם ממקום של היכרות אישית עם היסוד.
שמעון ולוי, שני אחים שיצאו למסע נקמה באנשי שכם עקב אונס אחותם דינה. לא לחינם זמרי יצא משבט שמעון, ולשבט לוי אין נחלה. נחלה מסוכנת לקנאים. ה׳ הוא נחלתם.
בברכת יעקב את שמעון ולוי אנו מוצאים את הפסוקים הבאים:
"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם; בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר; אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (בראשית, מ"ט).

פרשנים רבים (הרשב"ם, רבי יצחק ערומה, הרש"ר הירש) הסבירו הברכה בצורה הבאה:
הבעיה של אש הקנאות היא כאשר היא מרוכזת במקום אחד. כאשר יש ׳אחים לקנאות׳, מקימים עמותה, פותחים תנועה. אך היסוד של הקנאות היא הכרחית לתיקון עולם. ולכן ״אחלקם ביעקב אפיצם בישראל״, דהיינו זרעים מהקנאות יתפזרו בכל השבטים, כדי שיהיה בהם רגעי אומץ, יכולת לשבור את השיגרה, לקבל החלטה קשה, לעשות מעשה – לקפוץ. זרעים מוקפים בחסד ושלום, אך זרעים חיוניים.

היש דרך להפעיל שיטה זו גם מול המאבק עם החרדים? עם כל בר פלוגתא? עם בן או בת זוג?
לחפש את יסוד הכעס המופנה לאחר, זרע מתוכו, בתוכנו?
זה לא יעצור את המחאה, את המחלוקת. אולי אפילו יחזק אותו. אלא שהפעם זה יבוא ממקום של היכרות אישית. ממקום של פנים.

שבת שלום!