ברתי ליד בית הספר שבו למדתי בנעורי
ואמרתי אל לבי, כאן למדתי דברים אחדים
ולא למדתי דברים אחרים. כל חיי אני אוהב אהבת חינם את הדברים שלא למדתי"
(יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח עמוד 72)
פרשת השבוע שלנו, הפותחת את ספר דברים ונסמכת אל צום ט' באב היא הפרשה השלישית והחותמת של שלושת שבועות הפורענות, שראשיתם צום י"ז בתמוז. כמילה מחברת בין ההפטרה, מגילת איכה והשבת אנו מוצאים את המילה "איכה" שזורה בכל אחת משלושת הקריאות והיא מופיעה בפרשה כאשר אומר משה אל העם: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" אחר שמסכם בפניהם את הקורות אותם יחדיו מראשית מסעם כעם – ממצרים עד פתחה של ארץ ישראל.
ספר דברים, שהוא גם אחרון הספרים, מאפשר הצצה ממבט הציפור אל אשר ארע את משה, מאז פגשנוהו בספר שמות. אז, ליד הסנה הבוער היה משה רועה צאן, איש אשר ביקש לברוח משליחותו והגדיר עצמו כמי שאיננו אמון על דברים: "ויאמר משה אל ה' בי אדוני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות ד' י') 'שלח נא ביד תשלח' מתחנן משה על חייו, אינני יודע כיצד מדברים. האיש הזה, משה, מתקשה לא רק בדיבור "עם" אלא גם בדיבור "אל" האחר. במקום אחד הוא מכה את הסלע בייאושו ובמקום אחר הוא שר את שירת הים גבוהה גבוהה, באופן שקשה לעיתים לעקוב, שלא כמו מרים הנוטלת פסוק אחד משירתו הגבוהה ומעוררת את העם כולו לשיר יחדיו. והנה, בתחילת ספר דברים אנו מוצאים דבר מה אחר באישיותו של משה ולראשונה הוא שם דברים בפיו שאינם מופיעים בהוראת ה' : "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן…"למד משה לפרוש משנה שלמה, תורה שלמה ותוכחות לפני כל ישראל.
מדרש תנחומא (דברים ב') מרגיש בשינוי זה ושואל על העניין בשפתו המיוחדת:

.".אמרו ישראל, אתמול אמרת, לא איש דברים אנכי,
ועכשיו אתה מדבר כל כך…
אמר רבי יצחק, אם אתה חייך (כבד פה ), שנה את התורה והתרפא.
שהתורה מרפאה את הלשון.
אמרו חז"ל:
"מרפא לשון עץ חיים – ואין עץ חיים אלא תורה,
שנאמר: עץ חיים היא למחזיקים בה ולשונה מתיר את הלשון…
משה, כך על פי המדרש, אינו איש דברים טרם תורה שגורה על לשונו. ברם, משעה שנחשף לה ולומד רזיה היא מאירה לו נתיב של שיח ושיג, של דיבור. כשליחו של האלוהים לבשר בשורת התורה, ייעודה וצביונה הוא מוכרח להוביל את עם העבדים למקור החיות שלהם, אל ההכרה כי ה' הוא אחד. הוא נדרש ללמוד את האלוהים, לשמוע דבריו ולתרגם אותם אל קהל ישראל, שזר לו כבר מילדות. והרי עוד משחר ינקותו התחנך להשפילם, להתעלם מרצונותיהם כבני אדם ולרדות בהם כמי שאין בהם ממש, כמי שאין להם פה ולב. עכשיו, במסע שלו עם האלוהים, באפשרות הנשגבת לראות אחוריו של האל, מתרחש מסע מקביל עם ישראל ששיאו במעמד הר סיני, כשכל העם שומעים את הדברים אך תמונה אינם רואים (ראו דברים ד' י"ב). מאיש אשר כוחו בצאן הופך משה למי שאמון על הבריות. נראה לי, שכשהוא שואל "איכה אשא לבדי" אפשר גם לשמוע את המילה "היכן אני"? וודאי, יש טרחה ועמל, רוגז וכעס אך האם עוד אני לבדי? האם אפשר לי, כך משה, בלי כל אלו הניצבים כאן עמדי? נדמה, כי אהבתו לישראל באים לידי ביטוי בדברים אלו שהוא נושא בתחילת הספר, למרות שפשט המקרא יכול להתבהר אחרת לגמרי. רש"י, דרך משל, מבהיר, כי כל אותם המקומות המוזכרים בפסוק א' מתארים את המקומות בהם חטאו ישראל, ומשה מבקש להזכירם נשכחות בדרך התוכחה. ברם, אפשר גם להניח, כי בדרך זו מזכיר משה לישראל נפתולי דרכם המשותפת, זיכרון למקומות שעיצבו את מערכות היחסים שלהם. אתם זוכרים את די זהב? כך משה לישראל, הצלחנו להתגבר גם על זה, כמו גם על מה שארע אותנו בין פארן ובין תפל .
במובן זה הופכים הדברים, של ספר דברים לעבותות של קשר אנושי, שהוא ראוי וקיים בזכות הגיוון של מערכות היחסים. לעומת דברים אלו עומדים מעשי דור הפלגה, שדיברו "דברים אחדים" ובשפה אחת – במטרה להעפיל אל גובה השמים – ומצאו עצמם מבוללים לשפות שונות, מפוזרים על פני תבל. אחדות השפה, העובדה שהיו נעזרים רק בדברים אחדים, כמו הייתה להם שפת קוד מרומזת שאיננה דורשת פרשנות או העמקה, היא שהובילה לסוף אל עונש ההתפזרות. בהקשר זה מעניינים דבריו של הנצי"ב הרואה בחטאם של דור הפלגה ניסיון לשמר את אחדות הקולות. חששם, כך הנצי"ב, כי יפוצו בכל הארץ ותשתנה שפתם. על מנת למנוע זאת נשמרת השפה האחידה ואיש את רעהו שומר פן ידבר דברים אחרים, שאינם מובנים או נכונים לקהל האנשים. ברוח זו מפרש הנצי"ב בפתיחה לספר בראשית, כי היו דור חורבן הבית השני נענשים על שום שהיו מקפידים על אחרים מתוכם שלא נאמנים הם על הקב"ה. רק דרך אחת הייתה, בעבורם של אנשים אלו, לעבוד את ה' וכל קריאה אחרת של עבודת האלוהים נחשבה בעיניהם כדרך שאיננה ישרה. זו, אולי, תמצית שנאת החינם שהביאה, על פי חז"ל,לחורבן הבית השני. הדברים האחדים הם אבן הבוחן לשפוט מי הוא האדם העושה צדקה ומי מביא לידי עוול. הדברים האחדים – אין בהם מעוף גם לא חיים וסופם להוליד שנאה אל האחר.
לא כך הם הדברים. הללו מאפשרים שיח, מבקשים להרבות קולות. אומנם נכון הוא שקול הדברים אשר שומעים יש בו בכדי להמעיט בהירות התמונה הגדולה, כשם שאומר ה' אל ישראל בהר סיני, אך מעבר לכל תמונה ישנו קיום אלוהי ברור, אליו מכוונים הקולות כולם. כל קול זורק את עצמו בדרך אחרת, מגיב שונה אל הדברים ובדרכו הוא מגיע אל האלוהים.
כמה מעט למד עמיחי מן הדברים האחדים וכמה אהבת חינם יש לו מאותם הדברים שלא למד. ובשיר אחר הוא אומר:

"רחל המשוררת שרה "ואולי לא היו הדברים מעולם"
אבל אני רוצה לשיר על הדברים שהיו מעולם, היו ודאי.
(פתוח סגור פתוח, יהודה עמיחי, הדברים שהיו מעולם, עמוד 59)

שבת של שלום וצום שמאפשר בחינת :"איכה"
היכן קולך? היכן אתה עמדי?