על פניו, פרשת עקב פותחת בתמונת הגמול:

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים, לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ. וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ. וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ.

הקריאה הרגילה מעמידה את הפרשה במתכונת משפט תנאי, 'אם – אז', אם תשמרו את המצוות תקבלו שכר. מכאן נפתח לנו פתח להתבונן בסוגיית הגמול, על כך נפתוליה ופיתוחיה. כבר בתנ"ך החלו להתעורר סימני שאלה על תורת הגמול הפשוטה:

צַדִּיק אַתָּה ה', כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ; אַךְ מִשְׁפָּטִים, אֲדַבֵּר אֹתָךְ, מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, שָׁלוּ כָּל-בֹּגְדֵי בָגֶד?! [ירמיהו י"ב א']

משורר תהילים ניסה להציע פתרון ראשוני:
אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע; וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת.
בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב, וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן, לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד. [תהילים צ"ב]

פריחת הרשעים עומדת בסתירה לתורת הגמול הראשונית, על פיה טוב מביא לטוב ורע לרע. הפתרון לקושי הוא הארכת הזמן, 'לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד', השכר אינו מופיע בסמוך למעשה אלא לאחר זמן. הפתרון הזה לא הספיק, ועל כן חכמים העמידו את הפתרון החדש בעזרת מושג שיצרו: העולם הבא. זאת הרחבה לפתרון ספר תהילים, הגמול אינו מגיע בסמוך ואף לא בעולם הזה אלא בבא. אם אינך רואה את הגמול אין זה מפני שאין גמול, אלא מפני שעדיין אין גמול. אל מול הפתרון האלגנטי הזה, מופיע קול הקורא להשתחרר מתורת הגמול:

אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב, על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב, על מנת שלא לקבל פרס; ויהי מורא שמיים עליכם. [אבות א' ג']

אנטיגונוס קורא לעבוד את ריבונו של עולם שלא על מנת לקבל פרס, ומשאיר בעמימות את השאלה האם יש פרס. זה היה הסדק דרכו פיתחו תלמידיו את תורתו:

אנטיגונוס איש סוכו היו לו שני תלמידים, שהיו שונין בדבריו, והיו שונין לתלמידים ותלמידים לתלמידיהם. עמדו ודקדקו אחריהם ואמרו: "מה ראו אבותינו לומר דבר זה ("הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס")? אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו בערבית? אלא, אילו היו יודעים אבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים, לא היו אומרים כך. עמדו ופירשו מן התורה, ונפרצו מהם שתי פרצות: צדוקין וביתוסין. צדוקים על שום צדוק, ביתוסין על שום ביתוס. והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם, שלא היתה דעתן גסה עליהם. אלא צדוקים אומרים, מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעולם הזה, ובעולם הבא אין להם כלום":
(אבות דר' נתן, פרק ה', הלכה ב')

מההנחיה לעבוד שלא על מנת לקבל פרס, הם הסיקו שאין עולם הבא ומכאן שאין פרס. מהמסקנה כי אין עולם הבא, הסיקו את חיוב והעצמת חיי העולם הזה. הם השתמשו בכלי כסף וזהב לא מפני שדעתם גסה, אלא מפני שראו את העולם הזה כעולם היחיד. שוב לא היה העולם עבורם פרוזדור אלא טרקלין, ובטרקלין ראוי להשתמש בכלים היפים ביותר. גבולות הם דבר עדין וגמיש, בנקודת הזמן שלהם גררה עמדתם את פרישתם ויציאתם מחוץ לגבולות קבוצת החכמים. דורות מאוחר יותר, פיתח הרמב"ם תורה דומה מאוד ונשאר בתוך הגבול. על פי הרמב"ם הצפייה לפרס היא עמדה ילדותית, העמדה הבוגרת רואה את שכרה של עבודת אלוהים בעצם הקרבה אליו.

נחזור לפרשתנו. הקריאה אותה הצגנו, רואה בפרשה תורת גמול מסדר ראשון. אם תעשו את הטוב, תקבלו את הגמול הטוב. הרמב"ן מפרש את הביטוי 'עקב', באופן הפותח פתח למחשבות חדשות:

והמפרשים אמרו כי טעם "עקב" שכר באחרית, וכן 'בשמרם עקב רב' (תהלים י"ט י"ב), יאמר והיה אחרית תשמעון המשפטים ותשמרו אותם שישמר השם לך את הברית והחסד ואהבך. ונכון הוא, כי יקראו בלשון הקדש תחלת כל דבר בלשון "ראש", כענין 'ראש דברך אמת' (שם קיט קס), וכן גדול הדור, ראש העם (במדבר כה ד) והמשובח, ראש בשמים (שה"ש ד יד), וכן יקראו אחרית כל דבר "עקב", כי הלשון יתפוס דמיונו באדם, והראש תחלה והעקב בו אחרית וסוף.

'עקב' איננו על פי הרמב"ן יחס סיבתי, אלא יחס של עקיבה בזמן, זה אחר זה. הפילוסוף האנגלי דויד יום, גילה תגלית שקאנט העיד כי העירה אותו מתרדמתו הדוגמאטית. הוא גילה כי בכל פעם שאנחנו מורים על יחס סיבתי – זה בגלל זה – למעשה התודעה שלנו משיגה רק את יחס הסמיכות – זה אחר זה. כדור אחד פוגע בשני והשני מתחיל לנוע. אנחנו אומרים כי השני נע בגלל הראשון. למעשה כל שראינו היה רק שהשני נע אחרי שהראשון פגע בו. את ה'בגלל' לא ראינו, זאת תוספת פרשנית של התודעה שלנו. מכאן פיתח קאנט את תורתו, כי התודעה לא משקפת את העולם אלא יוצרת אותו. ובפרשתנו, אם לא על דרך הפשט הרי על דרך הדרש נאמר: אדם חי את חייו, ולעיתים פוקד אותו הטוב. אפשר להציב את הטוב על יד ובעקבות הטוב שהוא עשה. זאת העמדה צנועה, שאיננה מתיימרת לומר כי כאן גמול. לא בגלל שעשה את הטוב אירע לו טוב, אלא בסמוך. במקום רוטט זה, נעורה פליאה והכרת הטוב. כאן לא מערך פנקסני כזה של אנטיגונוס, אלא תהייה על עולם בו הטוב גורר טוב. האמנם? אולי… עמדה רופפת שכזאת יכולה להחזיק גם בתופעות האחרות, כגון בזו בה טוב גורר רע. אין כאן יומרה לשיטה הדוקה, רק התפעמות עדינה, עין טובה המבליטה את הטוב, וניסיון לצייר עולם מסודר על אדני התוהו והכאוס.

שבת שלום!