תָּנוּ רַבָּנָן, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִן בְּצַעַר, וּפָרַשׁ אֶחָד מֵהֶם, בָּאִים שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם, וּמַנִּיחִין לוֹ יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ, וְאוֹמְרִים, פְּלוֹנִי זֶה שְׁפָּרַשׁ מִן הַצִּבּוּר, אַל יִרְאֶה בְנֶחָמַת צִבּוּר.

תַּנְיָא אִידָך:, בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שָׁרוּי בְצַעַר, אַל יֹאמַר אָדָם, אֵלֵךְ לְבֵיתִי וְאֹכַל וְאֶשְׁתֶּה, וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר, (ישעיה כב) "וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן, אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן, אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת". מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ (אחריו)? "וְנִגְלָה בְאָזְנֵי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הָעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן". עַד כָּאן מִדַּת בֵּינוֹנִים.

המנגנון הטבעי ביותר הוא ללכת הביתה לאכול ולשתות. זה יצר הישרדות בסיסי שיש לנו. אנו יודעים שבצפון יש מלחמה, יודעים שהוא עשוי להגיע למרכז בדמות של טיל ארוך טווח או פיגוע ח"ו, וכל רצוננו- להמשיך בחיים. זה מוכר לכולנו.

והנה המדרש רואה במידה זו מידה של בינונים. העונש קשה ביותר-'עד תמותון'. אי ההשתתפות בצער נתפס כעוון בל יכופר. ממה נובעת החמרה זו? כנראה מתפיסה עמוקה של ערבות וסולידריות. אותה אחוה המוכרת ממצב של בן בצבא, נתפסת כתפיסת זהות של הציבור כולו. ראיית אנשי צפון הארץ כשליחנו. כבנים, כאחיות. אך מקרי שזה הם ולא אנחנו.

ואני שואל מה זה "ציבור" בעינינו? האם רק רגעי מצוקה יוצרים סולידריות? האם באמת ובתמים אנו יכולים להרחיב את מושג המשפחה כלפי הציבור הרחב יותר?

המדרש ממשיך:

אֲבָל בְּמִדַּת רְשָׁעִים מַה כְּתִיב? (ישעיהו נו):

אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר גָּדוֹל… מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ (אחריו)? (שם נז) "הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב וְגוֹ', כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק".

מה בין הבינונים למידת הרשעים?

התשובה איננה פשוטה. נראה כי הבינוני רואה היטב את המציאות (כי מחר נמות), יודע שקשה, ובוחר בהנאות הבסיסיות של החיים. אוכל ושותה מתוך ראייה נכוחה בצער, ואי יכולתו/רצונו לגעת בכאב. אך הרשע חי במישור אחר לגמרי "והיה כזה יום מחר". הוא יוצר מסלול מקביל למציאות. לוחץ על שלט הטלויזיה וחי בערוץ אחר לגמרי. מה שקורה בצפון באמת לא הסיפור שלו. יש לו מנגנוני ניכור מזן מיוחד.

מהו המשך עולמו של הרשע? 'הצדיק אבד-ואין איש שם על לב'.

בעולם כזה- לא רואים את הצער וגם לא רואים מעשים טובים. למעשים טובים אין נראות, כי אין ראייה כלל. הניתוק יוצר אי יכולת להבחין בין טוב לרע.

והמדרש מציע את פתרונו להזדהות:

אֶלָּא יְצַעֵר אָדָם עִם הַצִּבּוּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות יז) "וִידֵי מֹשֶׁה כְבֵדִים, וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו, וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ". וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה כַּר אֶחָד, אוֹ כֶסֶת אַחַת לֵישֵׁב עָלֶיהָ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה, הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִן בְּצַעַר, אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר.

המדרש מציע כי נצער עצמינו עם הציבור והלימוד הוא ממשה רבינו בזמן מלחמת עמלק. במלחמה ניסית זו סמוך ליציאת מצרים נאמר (שמות יז) :

(יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:

(יב) וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ:

משה העייף בוחר לישב על אבן. אני לא בטוח שהיה שם במדבר כר או כסת. אך המדרש רוצה לדבר בזכות ההזדהות והסמל. לסמלים יש חשיבות. משהו בחיים אצלנו בעורף צריך להשתנות. סמלים של הזדהות. שבירת השגרה. לא רק הזדהות בלב בזמן החדשות. משהו חיצוני. מעשה.

מהו התרגום של סמל זה לימינו?

וְכָל הַמְצַעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר, זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְנֶחָמַת צִבּוּר.

הנחמה היא חלק אימננטי מהיכולת לגעת בצער. הנגיעה בצער הוא נגד טבע האדם. רק הנגיעה בנהר הצער-זוכה לזרימה ההופכת לנהר הנחמה.

וְשֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם, מִי מֵעִיד בִּי?

מי יודע עלי? מי באמת יכול להעיד על מעשיי ואפילו על תחושותיי הפרטיים, בזמן שהציבור בצער?

והמדרש מציע 4 עדים שונים:

אַבְנֵי בֵיתוֹ שֶׁל אָדָם וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (חבקוק ב) "כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק, וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה".

התמונה היא של אדם בתוך הבית. מוגן מעולם בחוץ. אבני הבית וקורותיו מעידים. ההגנה היא מדומה.

דְּבֵי רַבִּי שִׁילָא אַמְרֵי, שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִין לוֹ לָאָדָם, הֵם מְעִידִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים צא) "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ".

רבי שילא יוצא מהבית. כשאנו בדרך לעבודה, לחדר כושר-מי מעיד בנו?

מלאכים מסמלים איזו נוכחות אלוהית בעולם. יש כאן תמונה של ליווי תמידי של האדם ע"י מלאכים מעוררי תודעה.

רַבִּי חִדְקָא אוֹמֵר, נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם הִיא מְעִידָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר, (מיכה ז) "מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ".

הפסוק מספר מיכה עוסק באשה אהובה (שוכבת חיקך)שצריך ליזהר ממנה מגילוי סוד. רבי חידקא נוגע בחויית הבדידות שבו הנשמה הופכת לאשת חיקך. רק באינטגרטי הפנימי ניתן באמת לסמוך בעולם.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעִידִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה מג) "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה'".

האיברים,בדומה לאבני הבית. האיברים הם המתווכים בין הנשמה הפנימית לעולם בחוץ.

המדרש אינו מציע משמעות לימי מלחמה. אפילו לא מזור לנפש. אך הוא נותן תמונה רצויה לחברה מפוצלת החווה מעת לעת ימי שבר וצער. תמונה הדורשת חיבור לכאב והמאפשרת ציפיה משותפת לימי נחמה. בקרוב בימינו אמן.

——

הערה בשולי הדברים:

בשאילתות דרב אחאי גאון, הגירסא קצת שונה:

"ת"ר: בזמן שהצבור שרוי בצער, יחיד הפורש מהן, שני מלאכי השרת המלווין אותו, מניחין ידיהם על ראשו,
ואומרים: פלוני זה שפירש מן הציבור – אל יראה בנחמת הצבור. ולא יראה אדם הצבור בצער ויאמר: אלך,
אוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי, ואם עשה כן… ". (שאילתא קס"ג)

דהיינו, שהשאילתות מאחד ומצרף בין שתי הברייתות, ומביא את שתיהן בלשון "סתם" – "בזמן שהצבור שרוי בצער", ולאו דווקא "בזמן שישראל שרויין בצער". גם ברי"ף (ב:) הגירסא די דומה, שכן, הוא הביא אמנם את שתי הברייתות, אך בשתיהן גרס: "בזמן שהצבור שרויין בצער".
הנצי"ב, ב"העמק שאלה" על אתר, הבין מגירסתם זו, כי לדידם, אף כאשר האדם מישראל נמצא במקום שאין שם ציבור של ישראל, אלא של לא יהודים – צריך הוא להשתתף עמהם!

וזה מעלה אתגר חדש