פרשת "בלק" פותחת (איך לא) בסיפורו של בלק בן ציפור מלך מואב, המתיירא מפני ישראל המתקרבים לגבולו,פרשת פרשת "בלק" פותחת (איך לא) בסיפורו של בלק בן ציפור מלך מואב, המתיירא מפני ישראל המתקרבים לגבולו, ומבקש להיאבק בהם בנשק בלתי-קונבנציונלי – קללותיו של הנביא בלעם בן בעור. בלעם, מסתבר, אינו נביא מטעם עצמו, וגם לא שכיר של המלך. הוא קשוב לדבר אלהים ומבקש ממנו עצה. רק לאחר שאלהים מאשר את השליחות, יוצא בלעם לדרכו, רכוב על אתונו:

וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב: וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ: וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ: וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה: וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ: וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה' עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול: וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל: וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ: וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא: וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו: (במדבר כב, 21 – 31)

פער גדול יש בין שני הסיפורים על בלעם: הסיפור על שליחותו והסיפור על אתונו. בסיפור השליחות, בלעם מתגלה כצדיק של ממש וכנביא אמת: הוא מתייעץ עם אלהים ולא עושה דבר עד שזה מצווה עליו; הוא הופך עצמו לצינור לדבר האלהים, כאשר במקום הקללות שמבקש ממנו בלק, יוצאות מפיו ברכות מופלאות לעם ישראל. בסיפור האתון מצוייר בלעם כאדם לא חכם, עיוור למציאות וחסר רגישות לסובבים אותו (אם נבקש להשתמש באתון כמשל). כיצד אפשר ליישב את הפער הזה?

ראשית, לא חייבים ליישב אותו. ניתן בהחלט לקרוא את הסיפורים באופן נפרד ומבלי למצוא בהם רצף מחשבתי כלשהו. אפשרות זו קורצת במיוחד, כאשר שמים לב שאלהים עצמו אינו נוהג באופן עקבי בשניהם: בתחילה הוא אומר לבלעם במפורש: "אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (שם, שם, 20), ואילו שני פסוקים לאחר מכן: "וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא".

שנית, כיוון שבחרתי לנסות וליישב את שני הסיפורים, אני פונה אל דמותו של בלעם כנביא. כבר מן ההתחלה מובן כי בלעם אינו מעורב בחיי העולם: בלק מספר לו על חרדותיו, כמלך מואב, מפני העם הנורא המתקרב והולך לקראתו – "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי" (שם, שם, 5), ונדמה כי לא רק שבלעם אינו מכיר את הסיפור (שנראה כי הוא מכה גלים בין העמים השונים באזור), אלא הוא גם מתעלם מן המצוקה הרגשית הקשה של בלק, ותולה את תגובתו בדבר אלהים בלבד – "וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי" (שם, שם, 8). נדמה שבלעם חי בספירה אחרת מרוב האנשים: הוא חולם את אלהים, מדבר איתו ונשמע לעצתו. גם הברכות שהוא מוציא מפיו בהמשך הפרשה, אינן מנוסחות מליבו אלא הן ביטוי לקול האלהי העובר דרכו – "וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם" (שם כג, 5). ניתוק זה מן המציאות בא לידי ביטוי שלם בסיפור האתון: את מה שרואה האתון בעיני הבשר הפשוטות שלה, מתקשה הנביא לאבחן ממרומי אוכפו; הנביא, שליח האלהים, אינו רואה את אשר עומד מול עיניו, אינו מביט במציאות נכוחה.

לא חטא גדול יש כאן מצד בלעם (בודאי לא על-פי הסיפור התורני), אבל בהחלט כישלון קטן. קטן אבל יומיומי להחריד: גם לי יש לפעמים עיוורון למציאות, חרשות לזעקת האתון, חוסר הבנה למצוקתם של הסובבים אותי, וכעס ותסכול הנובעים מכל אלה. אני מוצאת שאיפוס וניעור קל, עוזרים לי לחזור לכאן ולעכשיו. באופן פרדוכסלי, החזרה הזו לא רק מובילה להתבוננות בהירה יותר בעולם כפי שהוא, אלא גם מאפשרת ראיה של מה שמעבר לו. כך אני קוראת את שירה של אגי משעול, "התגלות":

שתהיה לכולנו שבת של שלום, בה נצליח לפקוח עינים ולראות את העולם כפי שהוא, על כל הנסים שבו, על כל מלאכיו.