"חֹזֶה, לֵךְ בְּרַח-לְךָ !" צועק אמציה הכהן על עמוס הנביא, בשעה שזה מגיע אל מקדשו ומטיח בפניו נבואות זעם קשות. כהן בית אל, הנאמן למלך ירבעם מייצג הממסד, דבק בעבודתו הכוהנית, לא מוכן לשמוע ערעור כלשהו על המציאות הקיימת.

עמוס מנבא בתקופת הפריחה המדינית של ירבעם. רווחה כלכלית, שקט מדיני, עושר מופלג בארמונות השומרון, אך עמוס רואה את ההידרדרות החברתית הקשה, כל נבואותיו מוקדשות לנושא. עמוס הוא אולי הנביא 'החברתי' ביותר, זועק על העוולות בחברה, על הפערים הקשים בין העשירים לעניים, ועל השימוש בקודש להסוואת הרוע החברתי.

עמוס מנבא כ-500 שנה אחרי משה, אך רואה עצמו כממשיך שרשרת הנביאים, ונעזר בנבואותיו של משה לתת תוקף לדבריו. פרשת השבוע שלנו מהווה מקור השראה לעמוס הנביא. משה מוחה על אי שמירת מצוות באופן כללי, ועמוס מביא את הדגש שלו.

פרשת בחוקותי ממשיכה את קודמתה, פרשת בהר, בדברים הנאמרים בהר סיני. בפרשה הקודמת משה פירט מצוות, בעיקר שמיטה ויובל, והפרשה הנוכחית פותחת בשני תיאורים: מה יקרה אם נשמע בדברי האל, ומה יקרה אם לא… "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם"… (כ"ו ג') "וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם"… (כ"ו י"ד)

התיאורים השליליים בפרשת בחוקותי קשים. (לא מומלצים לבעלי לב חלש). קושי רודף קושי, צרה אחת רודפת את חברתה, וכל אסון גדול מקודמו. (יש הנוהגים לקרוא חלק זה בשקט יחסי בבית כנסת). עמוס אינו חס על שומעיו, נעזר בעולם הדימויים של משה ולוקח אותם עוד צעד אחד קדימה:
משה: "וְנָתַתִּי אֶת-עָרֵיכֶם חָרְבָּה, וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת-מִקְדְּשֵׁיכֶם; וְלֹא אָרִיחַ, בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם" (כ"ו ל"א)
עמוס מאשר ומחזק: "שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי, חַגֵּיכֶם; וְלֹא אָרִיחַ, בְּעַצְּרֹתֵיכֶם." (ה' כ"א) וְנָשַׁמּוּ בָּמוֹת יִשְׂחָק, וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרָבוּ; וְקַמְתִּי עַל-בֵּית יָרָבְעָם, בֶּחָרֶב (ז' ט')

גם בדברי הנחמה והגאולה עמוס מתבסס על גדול הנביאים, בתיאור נפלא של שפע וברכה. לא מספיקים ליהנות מפירות עונה אחת, וכבר מבשיל הגידול הבא:
משה: "וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע,(כ"ו ה')
עמוס: הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-ה', וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע; וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה.

ספר ויקרא, אותו אנו מסיימים לקרוא השבת, מכונה גם: 'תורת הכוהנים', על פניו עיקר הספר מתמקד בהנחיות לכוהן והגדרת תפקידו. אך עומק אנו רואים בעוצמה רבה את דמויותיהם של שני האחים, משה ואהרון, המעצבים את 'אב-טיפוס' הן של הנביא והן של הכהן .

אהרון הכהן משמש מעין 'קנקן' המסוגל להכיל בתוכו כל תוכן: הוא מעביר את דברי משה לפרעה, ממלא את רצון ישראל בחטא העגל, מציית למשה לאחר מות בניו 'וידום אהרון'. משה מחובר לאל ומחובר לעם, מגיב, כועס, מתווכח, מתווה מדיניות.

יחסים אלו בין הכהן לנביא, מלווים אותנו לאורך הדורות. משה ואהרון, עמוס ואמציה, ועוד רבים. הם מגיעים לפיצוץ לקראת סוף ימי בית שני במאבק בין הפרושים לצדוקים (ברובם המכריע כוהנים). הצדוקים הדבקים בשירות במקדש, ונאמנים למילה הכתובה ולמסורת, לעומת הפרושים הדוגלים בהתחדשות הרוחנית והמעשית.
תחושת 'הנביא שקולו אינו נשמע' מביאה את ח.נ.ביאליק, להיעזר במילות של עמוס:

"חוֹזֶה, לֵךְ בְּרַח"
[עמוס ז', יב]

"לֵךְ בְּרַח?" – לֹא-יִבְרַח אִישׁ כָּמוֹנִי!
הֲלוֹךְ בַּלָּאט לִמְּדַנִי בְקָרִי,
גַּם דַּבֵּר כֵּן לֹא-לָמְדָה לְשׁוֹנִי
וּכְקַרְדֹּם כָּבֵד יִפֹּל דְּבָרִי.

וְאִם-כֹּחִי תַם לָרִיק – לֹא-פִשְׁעִי,
חַטַּאתְכֶם הִיא וּשְׂאוּ הֶעָוֹן!
לֹא-מָצָא תַחְתָּיו סְדָן פַּטִּישִׁי,
קַרְדֻּמִּי בָא בְּעֵץ רִקָּבוֹן.

אֵין דָּבָר! אַשְׁלִים עִם-גּוֹרָלִי:
אֶת-כֵּלַי אֶקְשֹׁר לַחֲגוֹרָתִי,
וּשְׂכִיר הַיּוֹם בְּלִי שְׂכַר פָּעֳלִי
אָשׁוּבָה לִּי בַּלָּאט כְּשֶׁבָּאתִי.

אֶל-נָוִי אָשׁוּב וְאֶל-עֲמָקָיו
וְאֶכְרֹת בְּרִית עִם שִׁקְמֵי יָעַר;
וְאַתֶּם – אַתֶּם מְסוֹס וְרָקָב
וּמָחָר יִשָּׂא כֻלְּכֶם סָעַר.

תמוז, תר"ע.

אחד העם, כותב מאמר מופלא על כהן ונביא, ומתאר אותם כשני כוחות קצה חשובים המושכים בעולם, כאשר בסופו של דבר המציאות מתווה דרך בין שני הקצוות האלה.
ומיהם היום הכהן והנביא?
האנשים רבים וטובים השוקדים על עבודת היום יום? על בניין הארץ?
הזועקים על עוולות? המנסים לתקן?

אסיים בקריאה שאותה נשמיע בבתי הכנסת בשבת עם סיומו של ספר ויקרא:
'חזק חזק ונתחזק'

שבת שלום!