יום ראשון.

קריאה ראשונית של הפרשה תופסת אותי באחד מאותם ימים בהם אני שואלת את עצמי איך צולחים את הבדידויות של החיים, את ההכרה במוגבלות היכולת, בהזדקנות ובמוות. נדמה לי שהפרשה מתמודדת בדיוק עם שאלות אלה; יש בה בני ענקים, יש בה תאוות כיבוש ומודעות לכך שלא הכל יכבש, יש בה תשוקה להצלחה וערמות של חרדת כשלון.

כבר בפתיחת הפרשה אני מגלה שאני לא אוהבת את דרך ההתמודדות שהפרשה מציעה לי עם החרדות המשותפות לנו, אני לא אוהבת את הרעיון הזה של 'עקב', של 'אם… אז' (דברים ז, יב)

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ"

וההמשך הצפוי (דברים ח, יט):

וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן:

אני לא אוהבת את ה'עקב', כיוון שאני שומעת בו את חוסר האמון, ואני לא מתכוונת רק לחוסר האמון האלוהי בנו, אלא בעיקר לחוסר האמון של אלוהים בעצמו ובמצוותיו. אם זה כל-כך טוב ונכון אז ממה נובע החשש והצורך האינסופי בהפחדה? ולא פחות חשוב, הנסיון האנושי מלמד אותנו שעונשים, ובוודאי הפחדות, הם כלי חינוכי שיעילותו מוטלת בספק. אז מה, אלוהים לא ידע את זה? מה הוא באמת חשב שיקרה כשנקרא את כל ההפחדות האלה בתורה, שנרוץ לשמור מצוות?

אני יודעת, אתם קוראים את הדברים שאני כותבת ומניחים, שכמו שמקובל לעשות בדברי תורה, אני אעשה עכשיו העצמה יפה של המתח ולקראת סיום, במעשה לולינות (מרשים יותר או פחות), אתרץ את הקושי שיצרתי בעצמי. אז זהו, זה לא יקרה הפעם. מעט הצניעות שאני לומדת עם השנים מזמינה אותי לגלות שהתורה יותר חזקה ממני והיא ממש לא זקוקה להגנות שלי. זה מרגיע. אני יכולה להיות לא מרוצה מהדברים שאני מוצאת בפרשה ואני מניחה, בחדווה גדולה, שבאי-שביעות הרצון שלי תסתכם הפעם טענתי.

חוסר הנחת שלי מההתניות האינסופיות של הפרשה מזכיר לי חוסר נחת דווקא מתפיסת עולם הפוכה, חוסר נחת שליווה את מחשבותי בגיל ההתבגרות (והנה הוא חוזר לתפוס מקום בזירת המחשבות שלי גם בגיל ארבעים).

משנה מפורסמת בפרקי אבות מציעה יחס הפוך לעולם ההתניות. כל דבר עומד בפני עצמו, מבקשת המשנה לטעון, בעולם האידאלי אין מערכות יחסים של 'אם… אז' (אבות, ה טו):

"כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם."

את המשנה הזו למדתי לראשונה בבית הספר התיכון ואני זוכרת את עצמי מוטרדת מאוד מהטענה שלה – אם האהבה האידאלית לא תלויה בדבר אז במה היא כן תלויה? מה המנוע שמזיז את המכונה המכושפת והמופלאה הזו? אם האהבה לא תלויה בדבר אז איך למען השם מתאהבים? נטולת כל נסיון בעולמות האהבה, התביישתי לשאול את המורה מהי האהבה הזו שמציעה לי המשנה.

היום, ממקום הרבה פחות תמים, אני שבה אל חידת נעורי ועדיין לא מבינה ולא מאמינה שיש אהבות שאינן תלויות בדבר. זה נראה לי סוג של כשל לוגי ומוקש פסיכולוגי מיותר לגמרי – אהבה היא במהותה בחירה, היא העדפה, והעדפה נושאת בהגדרתה את המילה 'בגלל'. מבחינתי השאלה המעניינת היא מהו ה'בגלל' של האהבה שלי, האם אני רוצה להמיר אותו ב'בגלל' אחר, ואיך לכל הרוחות עושים את זה. אבל אני לא רואה שום דרך לוותר על ה'בגלל'.

וכאן אני נאלצת לחזור לפרשה שלנו ולהסתבך בה – אם יש 'בגלל', אם ה'בגלל' כל-כך בלתי נמנע, אז מה אני תוקפת את ה'עקב'? מה אני רוצה מההתניות של אלוהים, מה'אם …אז' שלו? ואיך כל זה קשור לכיבושים, להצלחות, לכשלונות ולהכרה במוגבלות ובמוות אתה פתחתי את קריאתי בפרשה?

אני מרגישה שפסוקי הפרשה תוקפים אותי, שיש בהם הצעות יפיפיות להתמודדות עם תאוות כיבוש ועם חרדות כישלון אבל הם כל הזמן נופלים בשני בורות – בור ההתניה ובור הנקמה, הנה, לקראת סיום, דוגמא לפתרון האהוב ולבורות הקשים לקריאה (דברים ז יב – כב):

(יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה … (יד) בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ: (טו) וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ: (טז) וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ:

(יז) כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם:

(כב) וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה:

איזה יופי של הרגעה: ' לא יהיה בך עקר ועקרה'…'והסיר ה' ממך כל חולי' כל כך הרבה משמעויות סמליות אני יכולה להציע לפתרונות האלה. מה שאני לא מבינה זה למה חייבת לבוא הנפילה שבהמשך המיידי: 'ונתנם בכל שונאיך'. מה פשר חוסר הנדיבות האלוהי הזה?

והנה, גם הבטחה יפה וחכמה לחיי מצאתי בפרשת 'עקב' (ז, כב):

וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.

הצרות, הכאבים, אי הבהירויות יסורו לאט-לאט ובמאמץ גדול – לא אוכל להורישם מהר פן תרבה עלי חיית השדה. סבלנות וצניעות מציע לי הפסוק הזה. ואני באופן אישי הייתי מוותרת על המשכו:

(ז. כג) וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם:

לא רוצה לתקוף באלימות עמים אחרים ואפילו אם הם דימוי למצוקות הנפשיות שלי. הייתי רוצה ללמוד להסתפק ב'לאט לאט'.

אז מה קורה לעולם הנפשי המתרוצץ בין הדרישה לאי-תלות מוחלטת לבין התניות ה'עקב'? אני מניחה שמתרוצץ שם פחד מענקים, מהכרה בחלקיות וב'לאט-לאט' של החיים, מתרוצץ שם רצון גדול להשיג הכל (בין אם בויתור מוחלט על התניות ובין אם ביצירת התניות איסופיות), מתרוצץ בשניהם חוסר אמון באדם.

ט"ו באב חלף לו ואני מאחלת לעצמי ולכולנו שקט והשלמה שיאפשרו ללמוד אהבות קטנות ואיטיות (ולפעמים גם מהירות וגדולות) התלויות בכמה דברים שיש בהם ממש, ושאינן תלויות כחרב על צווארנו.

שבת שלום