ככל שהשנים עוברות ואני חוזר וקורא בתורה,אני מוצא תחושות שונות שמלוות את הדיאלוג שלי עם ספר הספרים. אני קורא..מתבונן בפסוקים..מתדפק על שעריו..שומע דרשות אינסופיות ומלאות מתיקות על עומק הקדושה והמהפכה שהתורה מנסה לעשות..מתלהב..
מגודל ההתלהבות אני מסיט את מבטי על מנת להתבונן במציאות,אבל אז…
הפער.
הפער שבו המילים מפסיקות לתפקד בולע אותי..ואני נותר ערום.
סך הכל עבר זמן מאז "בהר סיני לאמור..כי תבואו אל הארץ…".
כמו במערכת זוגית כאשר נבוא אל הארץ יש כמה דברים שאנחנו צריכים לשים לב אליהם, ללמוד אותם, כך התורה מכוונת אותנו.
רגישות ,עדינות ושמיטה,
לא לפחד מלשמוט.
כי הארץ לא שלנו, "כי גרים ותושבים אתם עמדי.." (ויקרא כ"ה פס' כ"ג).
סיבה נוספת "כי ימוך אחיך.." אותו אדם זר, שגר בבית אחר ויש שלט עם שם אחר על דלת הכניסה שלו, הוא אחיך..ואם הוא במצוקה כלכלית זו גם בעיה שלך.
כי יש מקום לענווה..כי יש גבול לכיבוש. ואם לא תשמוט, רצונך לכבוש עוד שוק ועוד שווקים בארץ ובעולם .. יש חשש שאחיך "ימוך".
יש אומרים שהאדם הוא ייצור חברתי, אבל מה שבטוח שהוא ייצור מפחד וכובש..
(אני מתלבט..האם לכתוב את זה הרי גם מילים אלו ייעלמו בפער שבין המילים למציאות?.)
בפרשתנו התורה שמה דגשים על כמה סוגים של שמיטה ואתייחס בעקבות פרשנותו של ר' מדכי יוסף מאיז'ביצה (בעל מי השילוח) לכמה מהן:
"…ענין שמיטה ויובל הוא נגד המידות הנזכרות במס' אבות שלי-שלך, שלך-שלך.
שמיטה היא נגד מדות 'שלי-שלך': היינו אף כי הארץ נתן לבני אדם, שיש לאדם קניין בארץ שיוכל להוציא לו ממנה כל הטובות שבעולם …בשביעית ייתן הארץ להש"י, כי הוא שובת ממלאכה ומעבודת הארץ של רשות על פי רצון ה' … וזה יקרא 'שלי-שלך' היינו שהאדם מקנה להש"י כל קנינו בארץ…"

הפרשנות החסידית באקרובטיקה נפלאה שבבסיסה ראיית עומק, לוקחת את המשנה שבפרקי אבות ונותנת לה פרשנות חדשה. החסיד יכול לומר 'שלי-שלך' לאדם אחר כי בבסיס הכרתו הוא מכריע וחי בהכרה ש"שלי שלך" מול ה"שלך" הגדול, עם "ש" גדולה.
רק ההכרה ש"אתה" נתת לי רשות לעסוק כל השנים הללו בעשייה, ולחיות מתוך השמחה והתחושה שזה שלי, אבל זה שלך, רק הכרה זו מאפשרת לי להיפתח אל הזולת. הדרך להגיע אל הריע עוברת דרך המישור הוורטיקאלי ורק אז מגיעה למישור ההוריזונטלי.
נמשיך בדבריו:

"..ויובל הוא נגד מדות 'שלך-שלך' ,שמצות יובל הוא שישיב איש אל אחוזתו, ואיש אל משפחתו.
כי באמת אלקים עשה את האדם ישר בארץ וחילק נחלה לכל אחד ואחד כפי מעלתו השייך לו בשורשו, …אך מחמת שהם בקשו חשבונות רבים עד שזה יזכה לעלות ולהרחיב את גבולו ולקנות חבירו לעבוד בו וזה ירד ולמכור מאחזתו עד שמוכר עצמו,
אך ביען כי דבר ה' יקום לעד ולא ישתנה ח"ו ע"י מעשה בני אדם אכן כל משפטי ה' שיעברו על האדם לא יגיעו לעומק שורשו, כי ברא הש"י עת לכל דבר שישיב לאחזתו, ואת שנת היובל ברא בכדי שאז ישיב כל איש אל מקומו ואחזתו השייך לו מאת ה' כמו שנאמר שנת היובל קודש יהי' לכם,
היינו שבשנת היובל יתגלה אור קדושת הש"י …עד שיוכר שמה שיש לו מאחזת אבותיו ע"י נתינת הש"י זה ישאר לו וזה שבא לידו ע"י פעולת אדם אף שהי' קנינו עד עתה והי' ברשותו עכ"ז לפי שאינו שלו בשורש יוכרח להחזירו למקומו השייך,
וזה הוא הארת הש"י בשנת היובל שיוכר לכל אדם מקום השייך לכל דבר .
ולזה ההכרה והבנה יבואו אחרי שיקיימו מצות שמיטה היינו שימסרו כל להש"י .
על ידי זה יבואו למדות שלך שלך היינו שיכירו כל דבריהם לאיזה מקום הוא שייך בשורש,
כמאמר המדרש :הכל בחזקת סומים עד שיאיר הקב"ה עיניהם…."

גם פה בעל "מי השלוח" לוקח אותנו לתובנה חדשה.
לכל אדם יש את שורש נשמתו הוא מי שהוא! (האם יש מקום לשנות את זה? להרחיב? להעמיק? אלו שאלות לפעם אחרת). האדם על פי טבעו רוצה להרחיב את גבולו באופי ובקניין, אבל הוא מי שהוא . שנת היובל מרמזת על עניין זה: הרחבת, יצאת מגבולך אולי גם אחרים הוציאו אותך מגבולך. אבל היכולת שלך לעשות את התנועה הנפשית של שלך שלך מול ה"שלך" הגדול נותנת לך את היכולת לחיות מתוך שמחה במה ששלך שלך ולשמוח בזה בשלמות.

שמיטה נוספת:"ולא תונו איש את עמיתו…"
כולנו זוכרים את הגמרא במסכת בבא מציעא המפרשת את הפסוק כעוסק בהונאת דברים ולא בהונאת ממון. הסיבות מדוע הונאת דברים אסורה הן רבות.
אבל אחת הסיבות לדעתי קשורה לצורך של האדם ל"בקר" את חברו, ל"שפוט" את הזולת.
(הרבה פעמים מתברר שהאדם השליך על זולתו את חסרונותיו). כבר לימדונו חז"ל "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". למה לא לבקר?למה לא לשפוט?
אם תאמר שסיבה לכך שאיני יכול לראות ולחוות את כל הסיטואציה שבה נמצא חברי, שהרי את עצמי חווה אני מבפנים ואת הזולת מבחוץ ולכן יש לי אמפטיה והבנה ביחס לנפילות שלי ולא של חברי?
אז מה דינם של אנשי ציבור? האם גם שם אין זכותי לבקר?
ואולי צריכה להיות פה הבחנה בין ביקורת עניינית לבין האנרגיה שמלווה אותה.
כל מי שעוקב אחר הטונים של השיח הציבורי (למרות שזה יותר חגיגה מאשר שיח)
רואה שהדבר לא קל, הענייניות של הביקורת (שאולי אף צריכה להיות חריפה יותר), מתערבת עם "אנרגיות" של שמחה לאיד.
הרבה פעמים באינטואיציה אפשר לשים לב, שהאנרגיות שמופנות כלפי האדם השני (על ידינו או על ידי כתבים שונים) מקורם בכוחות שהאדם היה צריך לבקר ולתקן בהם את עצמו ולא את זולתו.
ואז הענייניות נעלמת ובמקומה באה שמחה מיותרת המעורבת בהונאת דברים. (ואין כאן מקום להעריך בעיקר בזמננו)
תגידו שזה אנושי..?
ואם זה אנושי,אז מה?!

השמיטה האחרונה שאתייחס אליה רמוזה בסוף פרשתנו:
"לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם .." (ויקרא פרק כ"ו פס' א)
ובספר מי השילוח :

"אלילים ..היינו מעשה שאין בו חיים.
ופסל הוא גוון.
ומצבה היא עקשות:שתגמור בדעתך במצב הזה אני רוצה בדווקא …
ואבן משכית נקרא בפישוט ידים ורגלים,שלא יאמר אדם אם יהי כך לא אוכל לחיות.."

האיסורים הללו עוברים בדברי מי השלוח למקומות העדינים של הנפש .
כמה רעיונות שאנחנו מחזיקים בהם אין בהם חיים? כמה אידיאולוגיות נותרו רק כפסל, "על הגוון"
ובעצם למרות שהמילים עצמן כאלו יש בהם משמעות אבל הבעיה היא "בכאלו".
כמה השקפות עולם אנחנו צריכים לשמוט על מנת להתחבר לחיים?
ר' נחמן דיבר על האיסור להיות "זקן" ואפילו "זקן שבקדושה".
וכדברי הגמרא בירושלמי על היחס בין אלוהים אמת לאלוהים חיים: "מהו אמת, אמר ר' אבין שהוא אלוהים חיים."