כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: (דברים כא', י' – יא')
הפרשה פותחת בדיני מלחמה ובכך ממשיכה את הדיון מהפרשה הקודמת פרשת שופטים אך מתברר שהמלחמה על האויב הפכה למלחמה עם האויב, החזית חדרה פנימה אל תוך ביתו, אי לכך יש לומר 'כי תצא למלחמה על יִצרך' הלא הוא אויבך !
תיאור פתיחת הפרשה פשוט – חושק החייל באישה יפת תואר ומביאה לביתו ומכאן הדרך קצרה לאישה אהובה ואישה שנואה והעדפת בן האישה האהובה ומכאן צומח לו הבן הסורר … והוא הוא המוּצא להורג.
האומנם אין ברירה אלא להיענות ל'חשק' של החייל, מדוע אין לאסור על נישואין אלו ? מאידך באם נאסור, האומנם לא יתקיימו מערכות של יחסים אסורים ?

נראה שניתן להבין רצף זה כביטוי לחובת האדם לחזור ולהבין שישנם השלכות עתידיות למעשיו ועל כן עליו לקחת 'אחריות' !

לו נכתוב מילה זו אות אחר אות נקבל –
"אחריות" – א', אָח, אחֵר, אחרי, אחריו, ת' ובעיקר 'חמרמרת' מה יקרה אחרֵי.
האחריות מתחילה בא' עוברת ל'אח' – כלומר כל ברואי עולם נבראו בצלם אלוהים ולכן היחס השווה לכל אחד ואחת, ברם מכאן ל'אחר', האחר שבתוכי שאינו כמוני ועד לאחר האולטימטיבי – האויב. איזון בין האח לאחר יחייב את האדם לברר 'הלנו אתה אם לצרינו' ?
ועובר לשתי אותיות המבטאות מנהיגות – 'אחרי', קל יחסית – אני המוביל ברם בתוספת 'ו' 'אחריו', או כיום 'אחריה', אני איני מוביל אלא יש ללכת בעקבות האחר, האומנם אוכל לוותר על ההובלה.
והאות החותמת ת', כלומר מא' עד ת', מנהיגות דורשת הכרה בחשיבה על סיום התהליך. ברגע שאדם לוקח על עצמו להתחיל עליו להביא בחשבון את ההשלכות לסיום המהלך, מא' ועד ת'. אין להתחיל מבלי לחשוב לאן פנינו מועדות. דע מאין באת ולאן אתה הולך…
מחלת ילדות מאוד ישראלית 'יהיה בסדר', 'נסתדר תוך כדי תנועה' מבטאת את התכנון לטווח קצר ובעיקר התעלמות מתוצאות ההחלטות. אחריות מבטאת את הצורך בתכנון עד לסיום התהליך מא' עד ת', אך האומנם ת' הוא הסוף דומה שיש להבין את ההשלכות לאחר זמן כלומר 'ואחרי ככלות הכול' – מעין 'חמרמרת' – לשתיה נלווה כאב ראש למחרת היום. פעולה מסוימת המסתיימת בפועל מביאה לתוצאות בהמשך לעיתים יום אחרי ולעיתים לאחר זמן. אחריות פירושה מודעות להשלכות, אין זה אמור להרפות ידיים מעשייה אך ישנה החובה להבין שבהליכה אחר נטיית הלב ולקיחת אישה נוספת לביתך אומרת התורה מותר! אך אל תתפלא באם אשת נעוריך אינה מקבלת זאת בקלות ומכאן הדרך להשפעה על הדור הבא.

נראה שבפרשה כמה וכמה דוגמאות לחובת הבנת ההשלכות ליום שאחרי:
א. "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה: (דברים כא', כב' – כג') צו זה מזכיר לנו את מעשה אנטיגונה המסכנת את חייה על מנת לשמור על התלוי ובמעשיה של רצפה בת איה (שמואל ב' כא') השומרת על בני ביתה התלויים 'למען יראו וייראו' מימי קציר השעורים (פסח) ועד לגשם הראשון !
מעשה התלייה מטמא את הארץ כלשון הפרשה ויש לומר שמעשה רצפה מטהר את הארץ.

ב. כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים: (דברים כב', ו' – ז') הריגת המשפחה תמנע את התפתחות הדור הבא. אי לכך עליל הרעב לחשוב לא רק על צרכיך אלא על טובתו של עולם החי.

ג. לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא – לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ: (דברים כג', ח')
סיפורי בראשית על יחסו של עשו הוא אדום ליעקב יכלו לפתח יחס שלילי כלפי עמו ולא! אחיך הוא ולכן אל תתעבו. כמו כן סיפורי העבדות במצרים יכולים היו לפתח יחס של תיעוב למצרי או אפילו הרצון לנקום ולא! ומכאן האמירה 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו', בור ששתית ממנו אל תשליך בו אבן!

ד. העבדות יכולה לפתח תפיסה של 'מגיע לי', סבלתי ועכשיו תורי לנצל את האחר – ולא,
לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:
כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: (דברים כד', יז' – כב')
עליך להמיר את תחושת המגיע לי ולהבין את צרכיו של החלש, לא רק מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך אלא עליך כחברה ליצור חוקים הדואגים לחלש.

ה. הפרשה נחתמת בצו הנאבק בשכחה ותרגומו מחייב לזכור ולא לשכוח עד כדי חובה למחות את 'זכר עמלק' – מהי יכולה להיות המשמעות לצו – מדוע כאן אין תרגום חיובי ביחס לאחר החלש ?
אומנם צו זה מלווה בהקדמה על חשיבות הקפדה על מידות ומשקלות ובלשון המדרש אי הקפדה זו היא המביאה את האויב (על כך בדברי לפרשה זו בתשס"ו וכן בתשס"ז). ובכל זאת מה מלמד זיכרון 'אי השכחה וחובת המחייה' ?
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח: (דברים כה', יז' – יט')

לניסיון הבנת עניין זה נעזר במשל לר' שמחה בונם מפשיסחא – בא אל הרבי ר' בונם אחד מחסידיו והסיח לפניו את לבו, שזה ימים רבים הוא עוסק בסיגופים וצם צומות כדי להתעלות ולהגיע אל המדרגות העליונות, ולבסוף אין הוא חש שהדבר הועיל לו במשהו.
נענה הרבי ר' בונם וסיפר לו מעשה: יום אחד ציווה הבעש"ט לרתום את הסוסים ויצא לדרך, מכיוון שהדבר שלשמו יצא היה דבר נחוץ מאוד, ורצה להגיע למחוז חפצו מהר ככל האפשר, עשה את דרכו בקפיצת הדרך, והסוסים טסו כחץ מקשת…
פורחים הסוסים באוויר על פני הדרכים, ותמהים ותוהים שאין נעצרים ליד האכסניות, שרגילים היו בחניות, ושבכל חניה וחניה יהיו נותנים לפניהם מספוא ומים. עלה בדעתם של הסוסים, שמא אין הם עוד סוסים, אלא בני אדם, ולכשיגיעו לעיר, ודאי יערכו להם סעודה כדרך שעורכים הבריות.
אבל הנה הם טסים וחולפים על פני עיר ועוד עיר ואין נעצרים. עלתה בהם המחשבה, שמן הסתם אין הם עוד בני אדם, אלא מלאכים, והמלאכים אינם צריכים לאוכל.
לאחר מכן, משהגיע הבעש"ט למקום, והכניסו את הסוסים לאורווה, התחילו חוטפים ואוכלים כדרך הסוסים. כלומר שכחו הסוסים את היותם מלאכים, את היותם בני אדם וחזרו לנהוג כסוסים.
בצום בלבד – סיים הרבי ר' בונם בפנותו אל החסיד ואמר: "עדיין אין אדם נעשה מלאך. העיקר הוא, איך הוא נוהג לאחר הצום".
במהלך התפילה, הצום יש והאדם חושב ואפילו מאמין ששינה את עורו והיה למלאך.

על פי משל זה מסביר החוזה מלובלין את הפסוק המתאר את ישראל – עייף ויגע ואולי לא ירא אלוהים או את עמלק 'לא ירא אלוהים' ולכן תוקף את ישראל העייף וידע בדרך סמלית: "ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוהים", "ואתה עייף ויגע", יכול אדם להיות עייף ויגע מתעניות ומסיגופים, ועם זאת ואף על פי כן – "ולא ירא אלוהים".

עמלק על פי פירוש זה אינו אויב חיצוני אלא נמצא בלבו של המאמין הבטוח שעבודת השם היא אוטומטית, האדם החושב שאין עליו לעבור כל שינוי, ובדרך המשל הרי שמתברר לו למאמין שהיה סוס בטרם יצא למסע ונשאר סוס לאחר המסע.

מבחנו של המאמין הוא בבירור השינוי, מה קרה לו 'אחרי' ?

האם לאחר המסע, התפילה, הצום השתנה, מהו השינוי?
באם השתנה – הרי שאכן יצא למסע ועבר תהליך, ולא, (חלילה) הרי שאין הוא ירא אלוהים.
המלחמה בעמלק ממש כלקיחת אישה יפת תואר משדה המערכה והבאתה אל תוך ביתו הרי היא מאבק פנימי בלב האדם לראות מה קורה לו, לה אחרי!

ולשנה החדשה העומדת בפתחנו – שנתברך בכך, שלפחות נדע שעלינו להכיר בהשלכות מעשינו !