"ויְּדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֵל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: כֹּה תְּבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֱמֹר לָהֶם:
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמֶרְךָ.
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֵּךָּ.
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיַשֵּׂם לְךָ שָׁלוֹם.
וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם". (ספר במדבר, פרק ו', פסוקים כ"ב-כ"ז)

אדם חי את חייו ומבקש אחר הברכה, כוסף הוא לחוש את חייו כחיים של ברכה. תר הוא אחר חיים 'שיש בהם'…
חיים שיש בהם 'הארת פנים' וקשר, כאשר המבט מאיר את חייו.

אף בברכת כהנים, מבין החרכים, מבין חרכי הידיים, מציצה התשוקה לברכה, לקשר ולהארת הפנים:
"הנה זה עומד אחר כתלנו אחר כתלי בתי כנסיות ובתי מדרשות משגיח מן החלונות מבין כתפיהם של כהנים מציץ מן החרכים מבין אצבעותיהם של כהנים. ענה דודי ואמר לי – מה אמר לי? יברכך ה' וישמרך" (מדרש רבה שיר השירים פרשה ב פסקה כד).

על פי חז"ל דווקא חסרונו וזמניותו של האדם מעוררים את תשוקת האל לברך ואולי אף תשוקת האדם לבקש אחר הברכה:
"רבי לוי בשם ריב"ח אמר: כל יום שיש בו חסרון כתיב בו ברכה ואינו חסר כלום. בחמישי נבראו עופות ודגים ובני אדם שוחטין עופות ואוכלים וצדים דגים ואוכלין וכתיב בו ברכה ואינו חסר כלום. בששי נברא אדם… ובני אדם מתים וכתיב בו ברכה ואינו חסר כלום" (מדרש רבה בראשית פרשה יא פסקה ג).

הברכה היא אותה תחושה שמשהו מביט בי, שמשהו מאיר את פניו אלי. הברכה אינה נתונה רק בידי האל, מאז פנייתו של האל אל אברהם מסר הוא כוח זה גם בידי בני אדם. גם באדם יש את התשוקה לברך, להאיר את פניו שלו אל עבר הזולת ובכך להאיר את פני הזולת:
"והיה ברכה" כבר כתיב "ואברכך" מה ת"ל "והיה ברכה?"
א"ר אליעזר: אמר לו הקב"ה, משבראתי עולמי ועד עכשיו הייתי זקוק לברך את בריותי שנאמר (בראשית א) "ויברך אותם אלהים" וגו' ואומר (שם ט) "ויברך אלהים את נח ואת בניו". אבל מכאן ואילך הרי ברכות מסורות לך" ( מדרש רבה במדבר פרשה יא פסקה ב).

הברכה היא אולי אותה שימת הלב והארת הפנים. בהארת הפנים מתרחש מפגש בסוד שיח בין האור המאיר מפני לבין פני הזולת אותם אני מאיר ובו זמנית הם מאירים אותי, אור גנוז זה מעניק לאדם כוח להאיר בחייו מקומות של חושך ובכך לייצר ברכה בעולם.

ומכאן למתן תורה. מתן תורה מתואר בספר דברים (פרק ה) כהתגלות הפנים:
(ב) ה' אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב:
(ג) לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים:
(ד) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:
(ה) אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר:

מתן תורה מתואר כרגע של ראיית הפנים, כיכולת להתבונן זה בפניו של זה, רגעים שכמו שדרשו בעלי החסידות "האנוכי" –"האנוכיות" יכולה לסכן אותו ולחצוץ בתוכה
אנו נמצאים כמה ימים לאחר חג ה'התגלות'.
על פי בעלי הסוד, כל חג אינו מבטא רק שמחה של אירועי העבר, אלא יסוד שהעולם התרבות היהודי כמה שיהווה יסוד של חיי היום יום.
ה'התגלות' הינה זמן בו דבר עלום או, לפחות, אספקט עלום של דבר 'נחשף'. פעמים הדבר מתרחש במפתיע ופעמים בזמן של 'הקשבה' עמוקה שהינו תמיד זמן של חסד. טבעם של רגעים אלו שהינם חמקמקים, אבל פעמים רבות רישומם ממשיך להתקיים בנו גם לאחר זמן רב, וה'זכרון' צץ ומופיע מדי פעם מתחת לשכבת השכחה. נראה שהוא ממשיך ורוחש שם תמיד במסתרים.
משל לזוג שלאחר שנים רבות שבים ונזכרים ביום חתונתם, באותן רגעיי חסד בהן הם עמדו והסתכלו זה בפניו של זה. הם שבים ונזכרים בהתרגשות, אולי גם בפחדים ובקולות והברקים אשר היוו ניסיון להביע את כמיהתם לקשר עמוק שהינו תמיד מעבר למילים.

הזיכרון יכול להתמקד במה שהתרחש בפועל, אבל יכול להיות גם עדין יותר ולעורר שוב גם את הכמיהות והתפילות שרחשו במסתרים, אותם המרחבים בהם "ליבא לפומא לא גלי" (הלב לפה לא מגלה).
המבט הבשל שלאחר שנים יכול להיות בעל איכות נוסטלגית אבל יכול הוא גם לאפשר התחדשות, להיות מעין תפילה ולהוות רגע בו משהו נפתח ומבשיל לשלב הבא. בכך ההזכרות הבשלה יכולה לחדור אל מעבר לשמחה ולהתרגשות ולאפשר לאדם לדייק את עצמו מתוך אותו מבט בשל. הזכרות זו, הינה הזכרות פעילה המאפשרת לאדם הזדמנות לכוון את חייו לקשר עמוק יותר, ולבחור שוב בקשר מתוך עומק הממשות בה הוא חי. במובן זה, הזוג כבר לא מדבר בשפת ה'דמיון' הילדותי אלא בשפת הממשות שמאפשרת לעצמה להיות עמוקה ובעלת חזון ורוח. בכך הזוג חוזר ומחיה גם את האור הלבן הסובב את האור השחור. הלובן שמקורו באש הלבנה המקיפה את האש השחורה של האותיות בזמן הבריאה, מתלהט מחדש, ונוצרת שפה חדשה שהולכת ונפקחת לקראת עתיד מטיב יותר, כפי שדרשו חז"ל את ישעיהו נב, ד: "תורה חדשה מאתי תצא".

כך גם ביחס לחג, המפגש המחודש עם התורה, יכול לאפשר מעבר לשמחה ואולי אף לאימה, את השיח המורכב והבוער שהאדם והתרבות מנהלים מתוך חייהם הממשיים עם התורה. מפגשינו עם התורה מתרחש בממד שחורג מהממשות המכונה 'ראליה', אשר כשלעצמה יכולה לחנוק כל ממד של רוח, חזון ופואטיקה. אלא כוונתי לממשות שגם היא תמיד 'אפשרות' ויש בה מ'סוד החיים'.
ההתחדשות מתאפשרת ברגע בו אני מרים שוב את פני אל מול הנצחיות של הקיום ואל עבר הזמניות של חיי.

מבין החרכים מתנוצצת אותה הארת פנים המאפשרת חן וחסד ורחמים. בעקבות פני אינסוף אנו תוהים ועורגים, ומצטרפים לדברי המשורר העורג בספר התהלים הפותח במשאלה הנצחית ושר:
ב כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים. ג צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים. ( תהלים מ"ב)