פרשת 'ראה' היא המשך נאומו של משה עם רצף של מצוות ואיסורים. עבודת אלוהים במקום המקדש, חוקי כשרות, דאגה לחלשים בחברה, שחרור עבדים בשמיטה, ושלושת הרגלים. באמצע הפרשה, אנו מוצאים את האיסור להוסיף או לגרוע מהמצוות, ולאחריו – את איסור עבודה זרה, המופיע הפעם בניסוח של סיטואציות בהם אנו עלולים ליפול לע"ז, וכיצד יש לטפל בהם: 'נביא שקר', 'אדם שמסית ומדיח'.

בדברים הבאים אני רוצה לבחון את האיסור להוסיף ולגרוע, לרדת לעומק תופעת נביא השקר, ולהציע קשר ביניהם.

פרק י"ג, שהולך לעסוק בעבודה זרה, פותח בפסוק שלכאורה אינו קשור לנושא, אלא מביא אמירה כללית לגבי המצוות: א אֵת כָּל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא-תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ.
זו אולי המצווה המאתגרת ביותר בתורה. אילו היה מוצב לנו גבול רק מצד אחד, שמתיר לנו להקל באופן תמידי או רק להחמיר בכל דבר – חיינו היו, לכאורה, פשוטים הרבה יותר. כלומר, בכל מצווה ומצווה אורבת לנו סכנת הגלישה לכאן או לכאן, ומה שנדרש מאיתנו הוא להיות במצב של איזון ודיוק תמידיים.
פרשנים לאורך הדורות ניסו להתמודד עם השאלות הקשות העולות מכאן:

האם מטרת האיסור הינה התבטלות מוחלטת של האדם בפני התורה? ומה עם האמירה 'לא בשמים היא'?
כיצד אנו מסבירים את כל המפעל ההלכתי של חז"ל לאור האיסור הזה? כיצד יכולה ההלכה 'ללכת' עם הזמן?
עד כמה מתייחס איסור זה לממד הציבורי ולסמכות הרבנית, ועד כמה לממד הפרטי ולעבודת המידות של האדם?
אתמקד כאן רק בשאלה האחרונה:
בתחילת ספר דברים הופיע אותו הציווי בלשון רבים: ב לֹא תֹסִפוּ עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ (דברים ד, ב) אך כאן בפרשתנו, הפסוק פותח בלשון רבים: 'מצווה אתכם' 'אותו תשמרו לעשות' – המצוות ניתנו לכלל עם ישראל, אך העבודה היומיומית של הביצוע הנכון והמדויק מוטלת על כל אחד באופן אישי. אין דרך להשתחרר מהמחויבות האישית לקבלת החלטות.
ד"ר סוס, בספרו 'אם יוצאים, מגיעים למקומות נפלאים', היטיב לבטא את אותה התחושה של אדם היוצא לדרך ומנסה למצוא את הנתיב הנכון:

"לפעמים יש צרות
תסתבך
בין המון ציפורים מוזרות
תתקדם בזהירות
בתבונה, זה לא קל
החיים הם חכמה של שווי משקל"

בפסוק הבא התורה מזהירה אותנו מפני מצב בו נביא משקר לנו:
ב כִּי-יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. ג וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. ד לֹא תִשְׁמַע אֶל-דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל-חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם.

פרשנים רבים מעלים כאן תמיהה על כך שהדמות הנדונה בפרשייה זו אינה מכונה 'נביא שקר' אלא 'נביא', ומסיקים מכאן שיש יסוד של אמת בנבואתו של אותו אדם. גם כתוב במפורש שהוא מציג בפנינו 'אות ומופת', כלומר בא עם הוכחה על – טבעית.
רבי עקיבא מסביר לנו שמדובר בנביא אמת ששינה את דרכו והפך לנביא שקר (ספרֵי דב' פד)
אבן עזרא הולך באותו הכיוון ומתאר נביא כזה, ש'גונב' נבואות מנביא אמת, מייחס לעצמו את נבואותיהם ומשתמש באותותיהם לחיזוק דבריו (אבן עזרא י"ג, ב-ג)
אברבנל מסיק שהאות והמופת הם סוג של כישוף שעשה אותו נביא (אברבנל, י"ג)
הרמב"ן והרמב"ם בוחרים ללכת על חבל דק הרבה יותר. הם מתארים את נביאי השקר כנביאים אמיתיים בהווה:
לדברי הרמב"ן, ייתכן שאדם שאינו שלם בתורה וביראה יזכה לחוות נבואה, (יג:ב-ג):
"ויתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת, כי בנפשות קצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש מאין יבא בו, אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר: ככה יהיה לעתיד לבא בדבר פלוני. ויקראו לו הפילוסופים "כהין", ולא ידעו סבת הענין, אך הדבר נתאמת לעיני רואים. אולי הנפש בחִדודה תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו."
כלומר, אדם השלם בשכלו, יוכל לזכות שיתגלה לו העתיד, לחזק את דבריו באות ומופת שיתקיימו, כמו נביאי האמת.
בדברי הרמב"ם עולה אפשרות נוספת, שמדובר בתופעה שמכונה "בני הנביאים" – אנשים שהיו דבקים לנביאים כדי לזכות גם בנבואה, לעתים היו מצליחים ולעתים לא. נראה שהמעבר בין היעדר התגלות להתגלות היה הדרגתי הן בעצמתו והן בבהירותו.

כפי שניתן לראות, זיהויו של נביא שקר הוא דבר קשה, שיטות ההסוואה הן מפותחות מאוד, מבלבלות, אורגות את השקר בתוך דברי האמת, ומאתנו נדרשת עבודת מחקר מעמיקה, בחינה מתמדת של האנשים סביבנו ובעיקר דמויות סמכות.

אך מהי אותה עבודה זרה שממנה אנחנו כל כך מוזהרים? שאלה גדולה עם איספור תשובות ורבדים, אך ברצוני להציע כאן תובנה מסמיכות הפרשיות.
ויתור על האחריות האישית לזיקוק הדרך הנכונה, מובילה בהכרח להקשבה לנביאי שקר, והיא היא העבודה הזרה.

אני מביאה כאן את דבריו של עמנואל לווינס, פילוסוף יהודי צרפתי בן המאה ה20:
"אני רוצה לדבר על התורה הרואה עצמה, בעצם מהותה כספר, אנרגיה המגוננת מפני עבודה זרה. כלומר, דרך היותה כתב קדוש שמשמעותו ציווי, ובאמצעות קריאתה המתמדת לפרשנות – פרשנות תמידית, או קריאה וקריאה מחודשת, או לימוד – ספר שחייו מובטחים דרך הלימוד. היהודי המגדיר את עצמו דרך הוראתו של ספר, מזדהה בראש ובראשונה כפרשן, כתלמיד של התורה, וכך הוא מוגן מפני העבודה הזרה בלימודו או בפרשנותו. גם הטקסט, שאותו לומדים או מפרשים, מתגונן בדרך זו מפני האפשרות שיתייחסו אליו עצמו בסוג של עבודה זרה, וזאת דרך הפרשנות המתמדת שניתנת לו, ועל ידי הפרשנות של הפרשנות, של האותיות הנצחיות ושמיעה בהן את הבל נשימתו של אל חי*.

אסכם במדרש אישי:
למה נסמכה פרשת נביא שקר, לאיסור 'לא תוסיף ולא תגרע'?
ללמדך שאין לו לאדם דרך להסיר אחריות ממעשיו.
שאמרו חז"ל: 'אין הדבר תלוי אלא בי'
ועל כך נאמר: "לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו"… (בראשית ד' ז')
לפתח חטאת רובץ – שהוא אורב לך בכל מקום
ואליך תשוקתו – שהוא מפתה אותך, ובא אליך בדמות אדם קרוב ואיש אמונה
ואתה תמשול בו – רק אתה, בכוחך, בתבונתך, תוכל לו.

הדברים מוקדשים לרפואתו של עומרי מגן בנה של אורלי מגן, עמיתה בתכנית העמיתים באר שבע שנפצע בעזה,
ולעילוי נשמתו של רועי פלס, אחיינם של חבצלת ואיל יהל, עמיתים בתכנית העמיתים באר שבע שנהרג בקרב.
אדם אהוב, חכם וסקרן, שלאורך כל חייו חיפש את הישר והטוב והלך בדרך זו.
יהי זכרו ברוך.

* Emmanuel Levinas, A l`heure des Nations, Les editions de minuit 1988 p. 70-71(הספר לא תורגם לעברית, תרגום של אליזבט גולדוין)

שבת שלום!