פרשת בלק מזמנת לנו אפשרות להתבוננות מעמיקה במושג החירות ובמושג ההטיה ההפכי לו. ביסוד מבטנו עומדת הגדרתו החדה והקיצונית של הרמב"ם לחירות:

רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו.

אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם, או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה.
[הלכות תשובה, פרק ה', א' – ב']

הרמב"ם רואה את החירות כמוחלטת, עד כדי כך שאין מי שגוזר על האדם כיצד ינהג, אין מי שכופה אותו, לא מושך אותו ולא מטה אותו. לאור הגדרה זו, נתבונן בפרשתנו.

בלק שולח משלחת, מזמין את בלעם לבוא ולקלל את ישראל. בלעם מבקש להמתין:

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי.

בלעם מתכונן לעשות מעשה שיתאים לאשר ידבר ריבונו של עולם אליו. מדוע? שתי אפשרויות ישנן: או – מפני שהוא חייב לעשות את אשר ידבר אליו אלוהים, או – מפני שהוא רוצה לעשות את אשר יאמר לו. תשובתו של ריבונו של עולם היא:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם: לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם, לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא.

להיגד 'לא תלך עימהם' – אין הסבר. למה? ככה. כי כך אני רוצה. להיגד 'לא תאור את העם' – יש הסבר, 'כי ברוך הוא'. כאן הנימוק איננו מגיע עד לרצון ריבונו של עולם, אלא הנימוק הוא מציאותי: העם ברוך לכן אי אפשר או אין משמעות לקללה הנשלחת אליו. כבר כאן מתחיל פיצול בין שתי פרשנויות להתרחש: האחת – מאבק של רצונות, השניה – מגבלות המציאות המונעות אפשרויות מסוימות.

וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק: לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם, כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם.

בלעם אומר שריבונו של עולם לא נותן לו ללכת. מה זה אומר? "לא נותן" במשמעות של מישהו חזק המחזיק אותי ולכן אינני יכול ללכת, או מישהו שאני מכבד אותו וכשהוא אומר לי 'לא' אני מציית לו? בלעם לא מוותר, הוא שולח משלחת מכובדת יותר המוסרת לו מסר:

כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר: אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי.
כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד, וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה, וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה.

בלעם מפרש שבלק נמנע, כלומר מרצונו החופשי הוא מחליט לא לבוא. לכן הוא מבקש שלא ימנע, ומנסה להטות אל כיוון ההחלטה הזאת על ידי הצעת הכבוד וההיענות לכל אשר יאמר בלק.

וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק: אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה.
וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה, וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף ה' דַּבֵּר עִמִּי.

בלעם אומר שהוא לא יכול לעבור את פי ה', ואנחנו שבים ובודקים: "לא יכול" כמו שאני לא יכול לקפוץ לגובה שלושה מטר, או לא, כמו שאני לא יכול להכות ילד – כלומר לא מרשה לעצמי, לא רוצה?
אולי המשפט הבא ישפוך אור על החידה. בלעם מחכה שאלוהים יוסיף לדבר אליו, ברור שהוא מצפה שהוא יאמר לו דברים אחרים מאלה שכבר אמר. מדוע שריבונו של עולם ישנה את עמדתו? זה לא יהיה בגלל שינוי היחס לישראל, האפשרות היחידה – זה יהיה בגלל שינוי היחס לבלעם. מדוע שיהיה שינוי ביחס לבלעם? כנראה בגלל שריבונו של עולם יווכח שבלעם באמת רוצה ללכת. בלעם אומר: אני לא יכול לעבור את פי ה', אבל אני יכול לשנות אותו.
זאת נקודת מבט חדשה. היכולת לשנות את פי ה', היא ביטוי של חירות גדולה מזו הבאה לידי ביטוי באי ציות לו.
וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים – קוּם לֵךְ אִתָּם, וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה.

הביטויים סתומים, אינני חושב שמישהו יכול לתת להם פשר מדויק. ובכל זאת: 'אם לקרוא לך באו האנשים' – מה האפשרות השנייה? שלא לך באו לקרוא?! נראה שבשלב הקודם התרכז ריבונו של עולם בישראל. מכיוון שהעם ברוך הוא, יש למנוע מבלעם ללכת ולקלל אותו. עתה נקודת המבט שונה: הם באו לקרוא לך. כשרואים כך את התמונה – אני מרשה, או לא מונע. כי חירות היא תולדה של תמונה. כשמסתכלים על המערכת הכללית – יש לה חוקיות, כשמסתכלים על האיש הפרטי – יש לו חירות. וגם כאן – בממלכת הפעולות לה שייכת ההליכה, אתה בן חורין. בממלכת המילים לה שייך הדיבור, אני ה' השליט.

וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ, וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב.
וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ, וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ.

ריבונו של עולם אמר לו ללכת, ועכשיו הוא כועס? התורה איננה נרתעת מלהציג אמביוולנטיות של אלוהים. מצד אחד הוא לא רוצה, וזה צד ברור: ישראל הוא ברוך ולכן הוא לא רוצה שמישהו יקלל אותו. מצד שני הוא רוצה. למה? או מכיוון שיש כאן הזדמנות לנצל את בלעם למטרתו של הקדוש ברוך הוא – הברכה, או שריבונו של עולם מתבונן בעין יפה על האיש בעל חוט השדרה שאיננו מוותר על רצונו גם אל מול פני אלוהים. אני נוטה לאפשרות השניה, מפני שבלעם לא מצטייר לי כגולם המהווה רק צינור לדבר האלוהים. הוא נראה כאיש עצמאי בעל עין בוחנת היוצר נאומי שירה מרהיבים. לכן הוא נראה לי כאיש חירות, ועל כן ההיענות של ריבונו של עולם לבקשתו היא מתוך הערכה לחופש שלו. כשבלעם מבין שהמלאך חוסם את דרכו, הוא אומר:

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה': חָטָאתִי, כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ. וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי.

אל מול הכוח מוכן בלעם לוותר על מרחב החירות שלו, אך המלאך שולל עתה את האפשרות הזאת:
וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל בִּלְעָם: לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים, וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ – אֹתוֹ תְדַבֵּר.

ושוב לפנינו שתי אפשרויות: או – עתה אלוהים רוצה שבלעם ילך, כדי לנצל אותו לצרכיו. או – אלוהים מכבד את מרחב החירות של בלעם, ומנסה לשמור על שליטה במרחב הדיבור.

אם נסקור עתה את הפרשה כולה, נגלה כי לפנינו שתי תמונות. על כל קורא וקוראת להכריע ביניהן: התמונה האחת – בניגוד לרמב"ם, אין חירות לאדם אל מול האלוהים. בלעם כפוף לחלוטין לרצונו של ריבונו של עולם. רק כאשר ריבונו של עולם משנה את רצונו, משתנה מרחב האפשרויות של האדם. התמונה השניה – רצון האדם יכול לעמוד מול רצון אלוהים, ואף לשנות אותו. יש מחויבות לציות, אך היא לא בולמת את ניסיון האדם לשנות את הצו ואת הרצון העומד מאחריו.
בעולמי שלי, התמונה השניה היא הנוכחת. בלעם מצטרף בה לקבוצת בני החורין המונה את אברהם ואת משה, אלה המעיזים לעמוד מול האלוהים עם רצון משלהם ועם סולם ערכים משל עצמם. ריבונו של עולם אוהב את בני הקבוצה הזאת, איתם יש לו על מה לדבר. בלעם, דווקא מכוח חירותו יכול ליצור את ברכות השיר המופלאות שיצר. גולם לא יכול לשורר כך, השירה היא בת חורין. מתוך חירות שכזאת יכול בלק להכריז אל מול הציפייה ההפוכה של בלק: 'מה טובו אהליך יעקב.'

שבת שלום!