אחת ממצוות לא תעשה שבפרשת 'כי תצא', היא האיסור על ההתעלמות:

"לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.
לֹא-תִרְאֶה אֶת-חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ".

מושג ה'התעלמות' המופיע שלוש פעמים בפסקה הוא מושג מעניין, ברצוני להזמין אתכם להתבונן בו. לכאורה ההתעלמות היא מצב נפשי, בו מושא כל שהוא של התודעה נעלם ממני. אני הולך ברחוב, עובר ליד חנות משקפיים ולא שם לב שהיא שם. היא נעלמה ממני. על כן בעל החנות שם שלט צבעוני ענק 'מבצע! שניים במחיר אחד!' בכדי לתפוש את תשומת ליבי, שלא אתעלם ממנו. כך לכאורה צריך לקרוא גם את הפרשה. היא מתארת אדם שלא שם לב לזולת ולרכושו, הם נעלמים ממנו. הוא הולך בדרך, שקוע במחשבותיו – כלומר בעצמו – ולא רואה את שור אחיו, את שיו, או את החמור שנפל תחת משאו. התורה קוראת לאדם לחיות במצב ערני, לא ביחס לטבע – 'שים לב לפרחים! אל תתעלם מהם!' – אלא להיות במצב של דאגה לזולת. מצב הדאגה והאחריות לא מאפשר להיות שרוי בנרקיסיזם עצמי, הגורר התעלמות מהאחר.

הבעיה בקריאה הזאת, שהיא עוסקת במצב נפשי – נרקיסיזם מתעלם – שקשה מאוד לשלוט בו. הפרשה מצטרפת לסדרה של ציווי תודעה ['ואהבת…' 'לא תיטור…'] שעל פניו זרים לדרכה של תורה המתמקדת במעשים בהורותה כי 'אחר המעשים נמשכים הלבבות'. כנראה שזאת הסיבה לדברי רש"י:

והתעלמת. כובש עין כאילו אינו רואהו.
לא תראה… והתעלמת… לא תראה אותו שתתעלם ממנו. זהו פשוטו. ורבותינו אמרו: פעמים שאתה מתעלם… [בבא מציעא ל'].

רש"י מביא שלוש דרכי התמודדות עם ציווי על התודעה. הראשונה – מדובר באדם שראה את חברו. האיסור איננו על מצב התודעה על פעולת הגוף – כבישת העין – שיוצרת מצב של כאילו התעלמות. בפירוש הזה מקופלת ההנחה שאי אפשר לשלוט במצב התודעה של ההתעלמות. על כן הוא הופך את פשוטו של מקרא על פניו ומורה כי האדם לא מתעלם אלא עושה את עצמו כאילו הוא מתעלם, בעזרת פעולה גופנית.

הדרך השניה – חריפה מקודמתה. לא מדובר באדם שלא רואה, אלא באדם שרואה ויש לו מטרה – להתעלם. שוב, ברור שמדובר ב'כאילו התעלמות' והיא האסורה.

הדרך השלישית היא דרכו של התלמוד, המורה כי יש פעמים שיש חובה להתעלם. למשל 'זקן ואינה לפי כבודו'. איש זקן ומכובד הולך בדרך, ורואה את העגל של שכנו מקפץ ומפזז. אם יפנה למלא את חובת השבת האבידה, יהא עליו להתחיל להתרוצץ אחר העגל, ולהתבזות. כאן על פי חכמים חלה עליו החובה האקטיבית להתעלם. ברור שגם כאן מדובר ב'כאילו התעלמות', וברור שגם כאן מדובר בפעולה גופנית של השפלת המבט או 'כבישת העין'.

נשוב לפשוטו של מקרא. התורה משמיעה קול אחר, חשוב להאזין לו. אפשר לצוות על מצב תודעה! חייה את חייך בערנות ובדאגה לאחר. לא מדובר בערנות ניו אייג'ית המושגת בחדרי התבוננות נקיים ולבנים. כאן מדובר בערנות של שוק, בתוך החיים, כשהמושא איננו האני העצמי הנרקיסיסטי, אלא השור החמור והשה של החבר.

בואו ונצעד עוד צעד אחד. יש שדה שלם של מילים הסובבות סביב השורש 'עלם', מעניין לחשוב אם הן קשורות זו לזו. בואו ונתבונן במילה 'עולם'. במילון העברית העכשווית, מרבית ההוראות של עולם קשורות לחלל. 'השמים והארץ וכלל צבאם'. 'יקום'. לעומת זאת במילון התנ"כי מרבית ההוראות של 'עולם' קשורות לזמן, 'לך אתננה ולזרעך עד עולם'.

פרנץ רוזנצווייג, הפילוסוף היהודי החשוב מחבר 'כוכב הגאולה', סובר שזה הפגם בפילוסופיה ובמדע שהוא תולדה שלה. המרת הזמן בחלל. החשיבה המופשטת מתעלמת מהזמן, מכך שכיסא איננו אותו כיסא בבוקר ובערב, לפני חמישים שנה היום ובעוד חמישים שנה. המפעל שלו הוא השבת הזמן לעולם ולתמונת העולם, לטענתו כך ישוב אליה גם ריבונו של עולם וההתגלות שלו שהיא לעולם אירוע המתרחש בזמן.

האם יש קשר בין ה'עולם' ובין ה'התעלמות'? נדמה לי שכן. אנחנו מתעלמים ממה שהוא המובן מאליו עבורנו. ממה שלא צריך לדאוג לקיומו. זה יכול להיות האחר, ויכול להיות המרחב בו אנו חיים והזמן בו אנו נתונים. נדמה לי שאפשר להרחיב את הציווי של התורה 'לא תוכל להתעלם' מהשור השה והחמור, אל הישות כולה. היש נעלם מאתנו ואנחנו נקראים לא להתעלם ממנו. לדאוג לקיומו, להבין שהקיום הזה איננו מובן מאליו. גם אלוהים נקרא בפי חכמים 'ריבונו של עולם'. גם הוא נעלם, וגם לו אנחנו קרואים לדאוג ולא להתעלם מקיומו. ולבסוף – האדם.

כך אומר החכם מחבר ספר משלי:

שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים. דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי-צוּר דֶּרֶךְ-אֳנִיָּה בְלֶב-יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה.

גם האדם הוא נעלם, במיוחד קווי היחס שבין אדם לאדם, בין איש לאישה. 'לא תוכל להתעלם' מורה לנו, כי מי שמתייחס לאדם כמובן מאליו הרי הוא מתעלם ממנו. רק ערנות מודעות וקשב יכולים לבנות ולשמר את הדרך, זו המובילה לחיבור בין האדם ובין אשר מחוץ לו.

שבת שלום!